אבולוציה זה הקורס הכי משעמם שהיה לי אי פעם בתואר.

וזו לא אמירה קלה, בכל זאת. אני כבר כמעט חמש שנים בתואר הזה.

אבל אלוהים אדירים! כבר יותר משבוע אני יושבת על אותה הרצאה אחת מסכנה של שלוש שעות ועדיין לא סיימתי! והקטע המפגר הוא שבגלל שאני מחייבת את עצמי לראות את ההרצאה הזאת אני לא מרשה לעצמי לעשות שום דבר לימודי אחר במקום כי אחרת אני פשוט לא אסיים אותה.

וזה עוד עם חופש באמצע!

איך אני אשרוד את המרצה המשעממת הזאת כל הסמסטר?!

אלוהים אדירים- אני צורחת על המסך מחשב שלי כל כך הרבה פעמים שעוד שניה החתולה שלי תתחיל לחשוב שאני קוראת לה בשמות גנאי!

די!!! אני רוצה אורגנית! אני רוצה מיקרוביולוגיה! אני רוצה... אני רוצה... אני רוצה ללכת לעבודה ולשמוע לקוחות צורחים עלי ולא ללמוד את הסיוט המשעמם הזה!

~~~

מטילדה,

לומדת בלילות.

אייש.

(ראסטי נייל עם קרח בצורת לב (כי זה מה יש בבית) ופמלי גאי. לילה טוב מטילדה)

כמעט ולא יוצא לו להשאר בארון נקי. זה סיר ישן וטוב שכמעט כל דבר אנחנו עושים בו, בעיקר פופקורן.

ועם הכמות שאחותי וחבר שלה צורכים פופקורן, כל פעם כשאני מוציאה אותו לשימוש הנ"ל הוא מסתכל עלי במבט מיואש "אויש. הרגע יצאתי מהמדיח..."

~~~

יצא לי להכיר חבר טוב של ידיד קרוב שלי.

בעיקרון הכרתי אותו כבר בעבר בקטנה, אבל בתקופה האחרונה יצא לנו יותר לדבר והתחילה לעלות לי תהיה קטנה לגבי היותו מעוניין בי או לא.

אחרי המפגש האחרון של שלושתינו ביחד יצאתי ממש בהרגשה לא ברורה- מצד אחד נראה כאילו יש התעניינות מצידו. אבל הוא בחור טוב כזה, ביישן כזה. מסוג האנשים שלא יודעים לקרוא כשבחורה מעוניינת בהם וחוסר הביטחון שלהם ימנע מהם להתקדם. מצד שני, תמיד יכול להיות שהוא סתם התחבר איתי כי הוא כזה, ואין שם משהו יותר מזה.

יום אחרי אותו מפגש התקשרתי לידיד שלי ושאלתי לגבי מה שהלך באותו ערב.

אותו ידיד לא כל כך היה מופתע, אמר שהוא איפשהו ציפה לשאלה הזאת, יש דברים בגו אבל הוא לא בטוח.

בהתחלה מלמל משהו על זה שאולי זה לא מתאים כי שנינו חברים טובים שלו. מיד אחרי זה אמר "אבל אני לא אומר לא... יכול להיות דווקא. יכול להיות". הוא אמר לי שהבחור די רגיש, והוא לא ממש מדבר איתו על דברים כאלה, אבל הוא יבחן את הנושא. ביום חמישי של אותו שבוע היה מתוכנן לנו מפגש חבר'ה גדול בפאב, ובין היתר אותו בחור גם היה אמור להגיע. אז ידיד שלי אמר לי שנחכה עד למפגש ו"עד יום חמישי תהיה לך תשובה, תשאירי לי את הנושא".

לאותו מפגש בסוף הבחור לא הגיע כי היתה לו מחוייבות קודמת כלשהי, אז פניתי לידיד בסוף הערב ואמרתי לו שהוא חייב לי עדיין תשובה.

הוא עדיין לא דיבר איתו.

הקטע הוא, וגם אמרתי לידיד שלי- בכל נסיבות אחרות כשאני מבחינה במצב כזה אני בדר"כ יוזמת. אני פונה לבחור ומציעה לו לצאת. אבל בגלל שזה חבר טוב של אותו ידיד אני לא עושה זאת ונותנת לו את המושכות.

"אל תדאגי, אני אני צריך לבדוק את הנושא. עוד לא דיברנו". אח"כ אמר משהו בחצי מילה על זה שאולי זה לא יתאים, שוב, כי הוא רגיש או משהו כזה לא יודעת- ממש לא ברור.

אני אגיד לכם מה- מצד אחד- זה לא שנדלקתי על הבחור. אני יכולה להבליג על זה כאילו כלום גם ככה אם זה לא מתאים לידיד שלי.

מצד שני, הבחור ממש בחור טוב. ובואו רק נגיד שאם הוא מעוניין בי- אני ממש רוצה לקפוץ על ההזדמנות. הייתי שמחה לצאת עם מישהו כזה גם אם זה לא יתפתח בסוף למשהו גדול.

הבעיה היא שידיד שלי באופן טבעי דוחה דברים, ואני בנתיים סתם תוהה על המצב בלי יכולת לעשות משהו. ואם זה לצורך העיניין לא יסתדר בינינו בסוף, זה לא אמור להפריע לאותו ידיד. הוא לא מערבב עולמות בדר"כ ועובדה ששנינו חברים טובים שלו שנים כבר וכולה נפגשנו פעמיים, ובתכלס זה בקלות יכול להמשך בצורה שלא נפגש עוד בלי להרגיש בכלל.

אז עד אתמול עוד הייתי באוויר. היום אני מתאפקת לא לשלוח הודעה לידיד שלי שירד מעניין.

יש מצב שזה מנגנון הגנה שלי, אבל אני מרגישה שאם עד עכשיו כלום לא קרה, אני מעדיפה להוריד את הנושא מהפרק. כאילו כבר לא אכפת לי.

אני אומרת לעצמי שבתכלס אם הבחור היה רוצה משהו, הוא כבר היה עושה משהו, אפילו אם הוא ביישן או מפחד להסתכל על ידידה טובה של חבר שלו.

אבל בנינו? אני מרגישה שזה סוג של שקר. שזה סוג של מנגנון הגנה מסויים שאני מעדיפה לשים כדי לא לקבל דחייה. שזה די מפגר- יכול להיות שהיה יוצא פה משהו טוב.

אבל לא יודעת. לא בא לי לחכות עכשיו יובלות עד שידיד שלי ירים את התחת שלו ויבדוק את העינין ואני בנתיים לא יכולה לעשות כלום.

נראה לי מחר בערב אני אסמס לידיד שלי לרדת מהעניין. לא יודעת, אולי עדיף ככה.

~~~

לק תכלת על הידיים. זה מגניב לאכול ככה פופקורן :)

יוצאת מהעבודה עם חברה, להלן- הקולית:

אני: "אני לא אוהבת את החולצה הזאת"

קולית: "למה? היא סבבה"

אני: "אני מרגישה שמנה איתה. כלומר, אני יודעת שאני שמנה, אבל איתה אני מרגישה שמנה יותר"

קולית: "אז לזרוק אותה. מיד".

אני: "לא יודעת. דווקא מקבלת עליה מחמאות לפעמים. סומכת על אחרים"

חמש שעות מאוחר יותר באוטובוס הבייתה, בחור קצת מוזר קצת מבוגר ניגש אלי:

בחור: "סליחה"

אני: "כן?"

בחור: "רציתי רק להגיד לך שאת ממש יפה"

אני: "אה... תודה"

בחור: "ולשאול אם את במקרה פנויה"

כן- לא, החולצה הזאת לא הולכת לשום מקום.

... נקבה.

~~~

(פיקולו, שוב סורי על ההתעלמות.

... מעופפת)

~~~