הייתה לי היום חניכה- אני מדברת עם לקוחות היא מקשיבה. הלקוחה שעולה על הקו מבררת בחשש קל על הכרטיסים שלה כי באתר שלנו היה רשום משהו אחד אבל אצלה רשום משהו אחר. הרגעתי אותה שזה קורה, ואמרתי לה שזה מצויין שהיא בודקת איתנו ושאין לה מה לדאוג היא אכן צודקת.
היא חזרה ואמרה שוב שהיא קצת דאגה "כי הבן שלי שקיבל מאה בקבלה לפרנסטון אבל לא חשוב כרגע- בכל מקרה הוא בדק באינטרנט וראה אחרת".
זה צלצל לי מוכר ועל הדף שעליו אני מקשקשת כתבתי "שחר" הקפתי בעיגול והפנתי אותו לחניכה שלי שתראה. היא לא הבינה מה אני רוצה עד שאחרי כמה בדיקות נוספות של הלקוחה על ההצגה והמשך חפירה חד צצדית שלה הגיע שוב הסיפור על שחר הבלונדיני בעל העיניים הכחולות.
לא חשבתי שהיא זכרה אותי, כי כשאמרתי לה את שמי היא לא אמרה לי שדיברנו בעבר ואת הנציגה הקודמת שהיא דיברה איתה היא זכרה יפה מאוד.
אחרי השיחה בדקתי במערכת מי דיברה איתה פעם קודמת וזו באמת הייתה מי שהיא אמרה. אז פניתי אליה ושאלתי אותה אם הייתה לה לקוחה שסיפרה לה על "שחר בלו אייז" שלה, קיבלתי תשובה שלילית והרמת גבה.
החניכה שהייתה בשוק קל אמרה משהו על זה שעד השלב שבו הלקוחה הזכירה את הבן שלה זה היה נראה כאילו היא מנסה להתחיל איתי.
אז הפעם יש לי שם משפחה (כי דאגתי לרשום בצד) וברגע שחזרתי הבייתה מצאתי את עצמי עושה עבודת סטוקריות לבן של הסטוקרית שלי. נו, הייתי חייבת לראות איך נראה הבחור שאמא שלו כל כך נואשת לסרסר אותו ללא בושה.
נמצא הבן, נמצאה גם הלקוחה- אבל חוסר תמונות והרשאות משאיר אותי עם חוסר תשובות מעורפל לחלוטין.
באסה- זה מסקרן...
~~~
אחרי המשמרת, איך שהגעתי לתחנת האוטובוס שלי והתיישבתי עם הנייד בציפיה לעוד המתנה משעממת, ניגש אלי בחור מחוייך ואמר "שלום לך!"
כאפרות על הלקסי הזה, איזו הפתעה לא צפוייה וכייפית זו הייתה! אפילו שזה היה לעשר דקות בלבד :>
לפני כמה שנים חברה כלשהי אמרה לי שעדיף לתת לנייד שלך מידי פעם "למות" עד הסוף ורק כשהסוללה נגמרת לבד להטעין אותו- היא טענה שזה יותר "בריא" לסוללה שלו ככה. אז מידי פעם אני מוצאת את עצמי עושה את זה.
או לפחות זה התירוץ שאני מספרת לעצמי בכל פעם כשהנייד מאותת על גסיסה ואני עצלנית מידי לגשת לתיק ולחפור ממעמקיו את המטען שלי.
~~~
השבוע באחד הלילות פרסמו את הציונים בקוונטים וכבר למחרת בבוקר מישהי מהלימודים התקשרה אלי. עדיין ישנתי אז לא עניתי, אבל גם לא חזרתי אליה. תבינו- אני לא אוהבת לדבר על ציונים. גם אם זה לא בהכרח ציון רע, אני עדיין מעדיפה לא לדבר על זה וכך זה גם היה לפחות בשנתיים האחרונות אם לא יותר. ידעתי שזה מה שהיא רוצה לדבר עליו אז בגלל זה לא מיהרתי לחזור אליה.
הפעם סוף כל סוף- לא נכשלתי בקוונטים. פעם שלישית גלידה אני מניחה. אני לא הכי מרוצה מהציון למרות שהוא לא מעט מעל הממוצע, אבל לפחות זה לא נכשל יותר.
יום אחרי אותו בוקר אותה אחת התקשרה שוב, הפעם בצהרים. כנראה חשבתי שאולי עבר מספיק זמן ואולי זה יש לה משהו אחר לדבר עליו (אנחנו לא ממש שומרות על קשר טלפוני, יותר היי ביי בלימודים, או שאלות קטנות על החומר לפני המבחן) או שאולי פשוט לא ממש שמתי לב שאני עונה- אבל השיחה הלכה לאותו מקום צפוי כבר בשניה הראשונה שלה:
"היי"
"היי מטילדה! מה נשמע?"
"בסדר, מה איתך?"
"פרסמו ציונים בקוונטים!"
"כן... אני יודעת. אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה"
"אוקי, אבל רק- עברת?"
"כן... אבל בכל זאת- אני מעדיפה עדיין לא לדבר על זה"
"טוב! אבל איזה כיף ששתינו עברנו! בהתחלה חשבתי ש-" ובשלב הזה פחות או יותר הפסקתי להקשיב לה ופשוט עניתי לה בהינהוני אוטומט עד שהיא הפסיקה לדבר על זה. וזה לא היה קצר.
לא ברור לי איך עוד לאמר את זה לאנשים- אני לא רוצה לדבר על ציונים. זו בקשה כל כך מוגזמת? ומה אם הייתי נכשלת? מה אם אני לא רוצה לדבר על זה כי נכשלתי שוב? מה אז את עושה כשאת מתעקשת לדבר על זה?
"היי! עברת?"
"לא."
"... אה..."
מה אז תגידי? תגידי לי שאת כן? תגידי לי לא נורא? תגידי לי שהמזג אוויר ממש יפה בחוץ? מה?!
נושאים רגישים משאירים בצד! במיוחד כשאת לא חברה קרובה של הבן אדם.
אני יודעת שהיא לא התקשרה להשוויץ והיו לה רק כוונות טובות. שתינו היינו באותה סירה של כשילונות עם הקורס הזה ולשתינו היה קשה להתמודד איתו. אני באמת חושבת שהיא התקשרה לוודא שעברתי. אבל איך לגרום לאנשים להבין שאני לא רוצה לדבר על ציונים?
זה כמו אנשים שמתעקשים לדבר על המבחן בשניה שאת יוצאת ממנו. אני ממש מנסה לברוח משם אחרי המבחן כדי לא לשמוע שיחות (לפחות לא מיד אחרי) אבל תמיד יהיו את אלו שימצאו אותך ויתעקשו לדבר על כך.
אגב- היא גם התקשרה אלי אחרי המבחן. אמנם יצאתי עם הרגשה טובה הפעם אבל בכל מקרה אני צריכה קצת לתת לזמן לעבור לפני שאני יכולה לדבר עליו עם אנשים שעשו אותו. והיא ניסתה לדבר איתי, הייתי קרירה אליה בשיחה. לא הייתי מוכנה להשוות תשובות ושמרתי על שיחה שמורכבת מצמד המילים "לא יודעת" בלבד. אבל בכל זאת- למרות הקרירות ולמרו חוסר שיתוף הפעולה הברור שלי- היא התעקה להתקשר ולדבר איתי על הציונים.
ארבע ועשרים, יש לי עוד עשר דקות לצאת. ואז קול קטן אומר לי בראש "רגע, אולי..." והלכתי לבדוק ביומן שאני לא טועה.
השבוע עבדתי בקושי, כמו גם שבוע שעבר. המבחנים קודמים לכסף ומראש תכננתי לי מיעוט משמרות.
בגלל תחושת העומס מכל כיוון, וגם אולי בגלל שמישהו צריך להיות היורש של קיי אחרי שהוא עזב את המשרד- יוצא לי לענות לפחות שיחות, יותר לקחת את הזמן, ומדברת קצת פה ושם עם חברים.
אז ביום שני הבוסית הכיפית שלי זרקה לי בשלב מסוים הערה קטנה של "אולי בא לך לעבוד" חצי ברצינות חצי בצחוק, אבל לא בקטע קשוח. תכלס, צודקת.
כנראה בגלל ההערה הזאת כשהיא שאלה אותי אם בא לי לעשות משמרת בשבת בערב, חשבתי על זה פחות מדקה וישר אמרתי כן. אין לי מבחן בשבועיים הקרובים, ויום שישי גם ככה אני בחופש, אז יאללה, שיהיה.
היום, מתארגת ליציאה למשמרת, יוצאת מהמקלחת הקצת יותר ארוכה מהצפוי שלי, לגלות שיש לי עשר דקות להתראגן לצאת. ואז הקול הקטן הזה בתחילת הפוסט גרם לי להסתכל שניה ביומן לוודא. ואז אני רואה את מה שהיה האוייב שלי כל הזמן הזה מול העיניים:
השבוע שעומד להגמר פרוס כולו אל מול עיני. אני רואה את שני המבחנים שרשומים לי בתחילת וסוף השבוע, ושתי המשמרות הקטנות שרשומות שם, וליד הערות של "לבקש מועד מיוחד" ו"לבטל משמרת".
משמרות לא ביטלתי. מבחנים לא ויתרתי. ניגשתי לשניהם ולמדתי בטירוף, ולמרות שזה נראה לי כנגד כל הסיכויים (אצלי לעשות שני מבחנים גדולים בשבוע זה לא עניין אפשרי בדר"כ)- עמדתי במשימה.
קוונטים אני די בטוחה שלא נכשלתי (אלוהים כמה אני מקווה שאני לא טועה) ותרמו"ס הלך כל כך טוב, אולי הכי טוב שהיה לי מאז שנה א'. עשיתי את זה כמו גדולה והצלחתי ואפילו בלי דחייה ולו הכי קטנה של הלו"ז שלי. הרבה זמן לא הייתה לי את ההרגשה הזאת.
ויחד עם הרגשת ההישג שהייתה לי לראות את השבוע הזה פרוס מול עיני- למטה במשבצת הקטנה של יום שבת, משמרת שבת שמתחילה חצי שעה יותר מאוחר ממה שחשבתי. וואלה. יש לי עוד חצי שעה לנוח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
