חלקים ממני

מרגיש כאילו אני נלחם בדרקון.

לא באמת. לא אחד כזה עם קשקשים, גדול ומסריח שיורק אש.

זו אנאלוגיה.

מרגיש כאילו הנפש שלי נלחמת במשהו שהוא גדול ועוצמתי ממנה, אבל גם זה לא באמת נכון כי אין משהו שגדול מהנפש, זה רק מרגיש ככה.

כשהתחלתי עם זה, לא חשבתי שזה יתפתח לכאלו מימדים, לא ידעתי באיזה בור עמוק אמצא את עצמי היום. גם לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה, זה נראה לי כמו סוג של התערבות קטנה ותמימה, הרפתקאה לכל היותר אבל בחיי, לא חשבתי שזה יתפתח למה שקורה לי היום.

אולי זה ישמע כמו משהו שולי, מינורי או שטותי אפילו, אבל בשבילי זה משמעותי.

מאוד!

לפני שבוע וחצי בערך החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי (שהיה אגב נוח מאוד לאורך שנים) ולהפסיק כל קשר עם נשים למשך השלושה החודשים הבאים (עד ה-1.6 ליתר דיוק). הצבתי לעצמי גבולות של מה מותר ומה אסור, כתבתי אותם בספר חוקים קטן, ארזתי סנדויץ' ויצאתי לדרך.

הבנתי שהאדם שאני מכיר הכי טוב בעולם - אני, נמצא מאז ומתמיד במערכות יחסים או בפרקי הזמן שבין לבין אני חושב/רוצה/פועל על להיות במערכת יחסים ופאקקקק אני כבר לא יודע מי אני כשאני לבד, כשאני איתי.. אני לא מכיר את עצמי כשאני לא בזוגיות.

מאז, זה כמו שרשרת של אבני דומינו בנפילה חסרת מעצורים - התובנות רודפות אחת את השניה ובגיל כמעט 30 שכבר חשבתי שאני יודע משהו על עצמי, אני מגלה עולם חדש של מרחב ואפשרויות.

שאלתי את עצמי אתמול מיהו האדם שהייתי גודל להיות אם מאז ומתמיד היו בי האנרגיות שאני פוגש עכשיו, מי האדם שאהפוך להיות?

אז תאחלו לי בהצלחה כי זה חתיכת דרקון בנזו(ישרא-בלוג לא מרשים להמשיך את המשפט)נה..