הכיוון (כבר לא) מערב

החודש השני הוקדש לתרבות ישראלית. שחר קיבלה את דף החודש בשמחה ובהתרגשות (ולא, זה לא היה ככה בכל החודשים. היו חודשים שנראו לה משעממים בהתחלה). המחשבה הייתה להכיר לה הצגות שהן לא סבא טוביה, סרטים שהם לא דרדסים ומוסיקה שהיא לא ג'סטין ביבר. רצינו שהיא תכיר את גיבורי התרבות שלנו, אלה שאנחנו גדלנו עליהם, ובעיקר להרחיב לה אופקים לדברים חדשים שישאירו לה טעם של עוד. אני מקווה שהצלחנו.

הפעילות הראשונה הייתה צפייה בהצגה "משרתם של שני אדונים". למעשה זו הייתה מתנת יומולדת מאוחרת מחברתה שירה, שבמקרה התאימה לנושא החודש, כך שיצא טוב. שחר הלכה להצגה עם שירה ואמה שלה, והבחירה שלהן הייתה ממש מצוינת כי זו הצגה קלילה ומצחיקה. זו הייתה הפעם הראשונה ששחר הלכה להצגה שמיועדת בהגדרה למבוגרים, והיא נהנתה מאוד גם אם לא תמיד הן הבינו את כל הדקויות, פיתולי העלילה והבדיחות. 

דרור קרן הנפלא ב"משרתם של שני אדונים"

תיכננו גם צפייה משפחתית בסרט "מפעם". אחרי מחשבה בחרנו בחסמב"ה (זה האמיתי, מ-1971, עם שלמה ארצי ודובי גל). בהתחלה פחדנו שהילדים לא יתחברו לסרט בשחור לבן, מלפני 40 שנה, שאין בו לייזרים ותלת ממד, אבל הופתענו לטובה. הצפייה המשפחתית הייתה כיפית. רק לי היה קצת קשה עם זה שהילדים רואים את זאב רווח (אלימלך זורקין) עם המבטא המזרחי הדוחה, וקצת התכווצתי בכיסא כל פעם שהוא הופיע. הופתעתי גם כמה הסרט נראה מיושן וענתיקה, זה קצת הזכיר לי כמה הזדקנו. וכדי לסגור מעגל נבקר החודש בבריכת הקשתות ברמלה, שם צולם הסרט.

שלמה ארצי כירון זהבי, למי ששכח

בחלק שהוקדש לאמנות פלסטית שחר הלכה לסדנת ציור עם אבא כדי להתנסות בעצמה בחוויה קצת יותר "מקצועית" (היא יכלה לבחור הורה אחד, ובחרה ללכת עם אבא). הסדנה נערכה ברמת החייל והייתה מיועדת להורה וילד. מקבלים שם סינרים, כני ציור, מכחולים  וצבעים ומציירים מה שרוצים בלי הדרכה או כללים. והרי התוצאות:

שחר והציור

הלכנו גם למוזיאון רובין בתל-אביב (חיפשנו מוזיאון שעוד לא היינו בו, ושמחתי שהיה קשה למצוא). המוזיאון ממש קטן והיינו בו לבד למרות שהיה שבת בבוקר. למעשה האיש בכניסה נראה די מופתע שמישהו בא בכלל. כדי לעשות את הסיור יותר מעניין לקחנו מדריך קולי, וכל ילד בתורו היה צריך לבחור ציור, לשמוע את ההסבר במדריך הקולי ולספר לנו מה רואים כאילו שהוא מדריך סיורים במוזיאון. 

מוזיאון ראובן רובין

שיא החודש היה כשלקחנו את שחר להופעה של שלמה ארצי בקיסריה. רק היא, אבא ואמא. קנינו כרטיסים ל-VIP, מה שלא הפריע לשחר להסתכל למעלה, למושבים הכי גבוהים והכי רחוקים, ולהעיר ששם נראה יותר כיף. חלק גדול מהשירים היא הכירה עוד קודם, כי אלון שומע את שלמה ארצי המון באוטו, אבל החוויה של קיסריה, עם עוד 4,000 איש, הייתה בהחלט יוצאת דופן ומיוחדת עבורה. רגעי השיא מבחינתה: (1) שחר מגלה שדנה פרידר יושבת לידנו (2) מישהו עולה לבמה ומציע נישואין לחברה שלו (3) כל הקהל מדליק פלאפונים באחד השירים והמחזה מרהיב (4) שלמה ארצי יורד לקהל ועובר ממש לידנו.

בהופעה של שלמה ארצי (על הבמה, עם הגיטרה, רחוק מימין)

בחלק המשימות של החודש שחר הייתה צריכה לקרוא ספר אחד לבחירתה מתוך הספרים "אליפים" או "אורי" של אסתר שטרייט-וורצל, "שרה גיבורת נילי" של דבורה עומר או "דו קרב" של דוד גרוסמן. כולם ספרים שהיא לא הייתה קוראת בשום סיטואציה אחרת, כי הם קצת ישנים, קצת ארוכים או קצת לא מספיק מושכים בעיניה כדי לבחור בהם לבד. היא בחרה לקרוא את דו קרב, ולדבריה לא ממש נהנתה ("היה משעמם", סיכמה). נו, אי אפשר להגיד שלא ניסיתי...

חוץ מזה אלון ואני הכנו לה - כל אחד בנפרד - דיסק של מוסיקה שרצינו שהיא תכיר ("הפסקול של חיינו" קראתי לזה) ונתנו לה להאזין להם. האמת שהשקענו בזה המון. גם בבחירת השירים, גם בעיצוב העטיפה וגם בספרון שצורף לכל דיסק ובו פירוט השירים עם תמונה והסבר איך הוא מתקשר לחיים שלנו ולמה רצינו שהיא תכיר אותו. ככה זה נראה:

בדיסק שאני הכנתי לה היו שירים כמו la boum (הסלואו הראשון שלי), עופרה חזה ומייקל ג'קסון (שהערצתי כשהייתי בגיל של שחר), וגם בנזין, hotel california וג'ון לנון. בדיסק של אלון היו שירים כמו "את לא כמו כולם" של משינה (שיר החתונה שלנו), נורית גלרון, דיויד בואי ואלן פארסונס. שחר האזינה והתרשמה, ואני יודעת שמשהו מזה נשאר בה כי לפעמים כשמשמיעים את השירים האלה ברדיו היא מזהה שזה מהדיסק, וחוץ מזה יודעת מי היו קווין וכאלה - שזה כבר הישג בימים שבהם את רדיו גאגא החליפה ליידי גאגא.

מתוך הדיסק של אבא

מתוך הדיסק של אמא

אחרי חודש עמוס בפעילות הגיע זמן החודש השלישי. מאחר שבחודש הזה היינו אמורים לעבור לבית החדש בחרנו להקדיש אותו לנושא "עיצוב".

המשך יבוא...

החודש הראשון הוקדש למשפחה שלנו. במסגרת החודש לקחנו את שחר למסע בעקבות הילדות שלנו - פעם בעקבות אמא ופעם בעקבות אבא.

בטיול הראשון נסענו לכפר סבא, והראתי לשחר את הבניין ברחוב ויצמן שבו גדלתי עד גיל 16. גם אני לא הייתי בבניין הזה מיליון שנה, ונדמה לי שהתרגשתי יותר ממנה. גרנו בבניין בן 5 קומות מעל פסאז' עם חנויות וקומת משרדים פתוחה, ששם היינו רודפים אחד אחרי השני במעגלים כשהיינו רבים. קצת נלחצתי כשגיליתי שבכניסה לבניין הוצבה בשנים האחרונות דלת כניסה עם אינטרקום, מה שאילץ אותנו לצלצל לסתם אנשים בתקווה שמישהו יפתח. זה הצליח.

הבית ברחוב ויצמן 54 בכפר סבא

כשנכנסו הראתי לשחר (וגם לאיתמר ולגיא) איפה שיחקנו סטנגה מאחורי הבית (המגרש שפעם נראה לי ענק נראה היום ממש קטן), איפה החלון שממנו ניסיתי לחלץ ציפור עם אחי הגדול (הוא עשה לי שקמח כדי שנגיע והפיל אותי לרצפה. זה נגמר בבלוטה ממש גדולה על המצח) ואיפה היה המקלט שבו חגגו לכל ילדי הבניין ימי הולדת (רק בגיל 12 הרשו לי בפעם הראשונה לחגוג בתוך הבית). שום דבר לא השתנה מאז. הזמן כאילו קפא שם. למען האמת הרגשתי קצת כמו גוליבר בארץ הגמדים, כי כל מה שפעם נראה לי גדול היה הפעם קטן מאוד.

רציתי מאוד לצלצל בפעמון הדירה שבה גרנו, בקומה הראשונה, אבל היה שבת בבוקר והתביישתי. חבל. מה לא הייתי נותנת כדי לראות שוב את החדר שלי. שחר כמובן נחרדה מהמחשבה שאמא שלה תעשה פאדיחות ומיהרה להתחפף.

משם המשכנו לבית-הספר היסודי שבו למדתי (ברנר) והופתענו שלמרות שהיה שבת הכיתה שבה למדתי הייתה פתוחה ויכולנו להיכנס. היינו גם בגן הילדים, בתיכון (כנצלסון), והלכנו גם למקום שפעם עמד שבט הצופים, רק כדי לגלות שהוא עבר למקום אחר ובמקום שבו היה עומד היום בניין. בדרך הראתי לשחר גם איפה ישבנו על הברזלים, איפה רכבנו על אופניים ואיפה גרו החברות הטובות שלי. כל דבר הזכיר לי כל כך הרבה סיפורים וזכרונות ילדות, שנדמה לי שלא סתמתי את הפה. 

כיתה ג'3 בבית ספר ברנר בכפר סבא

בשבוע שאחרי נסענו לבת ים, כור מחצבתו של אלון (אין מה לעשות את ההיסטוריה אי אפשר לשכתב). הלכנו ברגל מהבית שבו הוא גדל בשכונת רמת יוסף לבית הספר ולגן הילדים והסתובבנו בשכונה. הילדים בלעו בשקיקה את הסיפורים שלו על המכולת של ז'ו'זו (אחרי הכל, בת ים), הקיוסק שמכר פיתה עם חריף ששרף לו את הלשון והקולנוע שבו ראה את הסרט הראשון "מצ'יסטה" (וכשיצא ניסה לחקות את גיבור הסרט תוך קריאות "אני מושפע"). עבורי היה לביקור הזה ערך מיוחד, כי אחרי 20 שנה ביחד קצת קשה לחדש אחד לשני, וזו הייתה הזדמנות נפלאה לשמוע סיפורים עליו שעוד לא שמעתי ולראות בעיניים את המקומות שבהם גדל. 

הבניין בשכונת רמת יוסף בבת ים

טיול נוסף עשינו למדרשת שדה בוקר, שם העביר אלון את שנות התיכון. אומנם כבר היינו שם, אבל שחר אף פעם לא ראתה את הכיתה של אבא, את החדר שבו הוא גר בפנימייה ואת המקומות שבהם התרחשו כל הסיפורים שהוא תמיד מספר לה. מאחר שלשדה בוקר שמורה פינה חמה מאוד אצל אלון, גם הביקור הזה היה חוויתי במיוחד (אם כי למרות הנסיונות שלו שחר לא התלהבה מהרעיון ללכת ללמוד שם. או כמו שהיא הגדירה את זה: "זה קצת מוזנח פה").

ליד החדר של אלון בשדה בוקר


בכיתה של אלון במדרשה

הפעילות הבאה הייתה ביקור בידיעות אחרונות, מקום העבודה של אמא. שחר בחרה לצרף לביקור את חברתה שירה, ויחד הן הפיקו עמוד ראשון של העיתון. אחרי שעשינו סיור במערכת סיפרתי להן שבספארי נולד הבוקר פיל קטן, ושהן צריכות לראיין את מנהל הספארי (שאותו גילמתי אני בכישרון רב...) ואחר כך לכתוב ידיעה לעיתון, לערוך אותה, לתת כותרת וכותרת משנה, לבחור תמונה וללוות את כל שלבי הפקת העמוד. נדמה לי שהן נהנו, והנה התוצאה:

במסגרת חודש המשפחה שחר קיבלה שלוש משימות: להיפגש עם הסבים והסבתות, לעיין יחד באלבומים ישנים ולשמוע מהם את סיפור חייהם; לעשות בפעם הראשונה בייביסיטר לבד על האחים שלה; וללכת לקניון עם 100 שקל ולקנות לכל אחד מבני המשפחה משהו שישמח אותו, כשהכלל הוא שאסור להחזיר עודף ואסור כמובן להוציא יותר מהסכום שקיבלה.

הפגישה עם הסבתות והסבים הייתה מוצלחת מאוד, ונדמה לי ששימחה מאוד גם את המספרים וגם את המאזינים. אחרי הכל, לא בכל יום יוצא לשחר לראות תמונות של סבא וסבתא כשהיו קטנים ולשמוע סיפורי גבורה מימים עברו.

עם סבתא אמונה

עם סבתא ציפי

ההליכה לקניון לעומת זאת הייתה קצת מאתגרת, כי עד היום לא יצא לשחר ללכת לקניות לבדה. הצורך לבחור, להחליט, לחשב את העודף, לתכנן את התקציב כך שהכסף יספיק לכולם ואפילו לא להתבייש לדבר עם המוכרים היה חדש בשבילה ואפילו טיפה מלחיץ, אם כי היא אמרה שנהנתה. 

לקינוח שחר הייתה צריכה לבחור בילוי משפחתי משותף לכולנו. היא בחרה שנצא לאכול פיצה בטוני וספה ונאכל גלידה בארלקינו. האמת, בחירה מעולה. כשישבנו לאכול את הגלידה היא קיבלה את דף החודש השני, שהוקדש לנושא "תרבות ישראלית".

המשך יבוא...

מי היה מאמין, אבל אנחנו כבר באמצע שנת הבת מצווה של שחר. לרגל האירוע החלטתי להתחיל לתעד את כל החוויות הרבות שעברו ועוד יעברו עלינו, כי בגילנו כבר אי אפשר לסמוך רק על הזכרון (ותודה לעדי שהאירה את עיניי...).

פרק 1: ההתחלה 

זרעי שנת הבת מצווה נזרעו כששחר הייתה רק בת 4. בערך אז בנה הבכור של חברתי היקרה טל הגיע לגיל 12. באחת מפגישותינו היא סיפרה לי על הרעיון שלה לשנת בר מצווה מיוחדת: היא סיפרה שבעקבות ראיון שקראה שנים קודם לכן בעיתון, היא ובן זוגה החליטו לחלק את השנה שלפני חגיגת בר-המצווה של בנם ל-12 חודשים, כשכל חודש יוקדש לנושא אחר ושבמסגרתו הם יעשו גם פעילויות כיף וגם משימות שונות. מאחר שממילא כל מה שאני יודעת על הורות ואמהות למדתי מטל, החלטתי באותו רגע לאמץ גם את הרעיון הנפלא הזה. כמובן שלא ידעתי אז למה אני נכנסת...

כשחזרתי הביתה סיפרתי על התוכנית לאלון. הוא הסכים שמדובר בקונספט מקסים, אבל בשלב הזה אף אחד מאיתנו עוד לא ממש חשב על זה, שהרי היו עוד שבע שנים ארוכות לפנינו ובת מצווה הייתה הרבה מעבר להרי החושך. אבל היום הזה הגיע, ואפילו די מהר.

ב-21 באפריל השנה שחר חגגה 11. כמה חודשים לפני התחלנו לגלגל את הרעיון יותר לעומק. ראשית החלטנו שהמטרה של שנת הבת מצווה תהיה להעשיר אותה בתכנים שאנחנו מאמינים שחשוב שיהיו חלק מעולמה של נערה מתבגרת בכלל, ושל הבת שלנו בפרט. אחר כך התחלנו לזרוק רעיונות לנושאים, תכנים, משימות ופעילויות שנרצה לעשות. לאט לאט התגבשה לנו רשימה, שאף שעד רגע זה היא עדיין לא סופית ומשתנה כל הזמן, יש בה שלד מוצק של מסרים ותכנים שהם אנחנו.

ביום ההולדת שלה שחר קיבלה מאיתנו מגילת קלף ובה ברכה שהציגה בפניה את השנה שלפניה. בין השאר כתבנו לה כך: "היום, רגע לפני שאת פורשת כנפיים והופכת לנערה, היינו רוצים לצאת יחד איתך לעוד מסע אחד, שונה מכל מה שהכרת. זהו מסע היכרות עם משפחתך, שורשייך, ארצך והתרבות שבה את חיה. באמצעות המסע הזה אנחנו מבקשים להעניק לך עוד כמה דברים שאנחנו מאמינים שחשוב שיהיו חלק מארגז הכלים של חייך ויהפכו אותך לנערה פתוחה, סקרנית, עצמאית ובטוחה בעצמה".

שחר הייתה נרגשת, סקרנית ומלאת שאלות. הסברנו לה שבכל 21 לחודש היא תקבל מאיתנו את דף החודש הבא, שבו נכתוב מה יהיה הנושא של החודש וכן מה יהיו פעילויות הכיף שנעשה והמשימות שהיא תצטרך לבצע. מטבע הדברים, עוד באותו ערב נתנו לה את דף החודש הראשון, שהוקדש לנושא "המשפחה".

על החודש הראשון - בפרק הבא.