הכיוון (כבר לא) מערב

החודש הזה נולד מתוך תחושה שאנחנו מתקרבים לסוף ועוד לא היה לנו אף חודש שהוא כולו "לפנק, לפנק, לפנק" או בעברית "פאן, פאן, פאן".  

בשנה האחרונה שחר למדה הרבה, נחשפה להמון דברים חדשים וצברה מלא חוויות, אבל היא גם גדלה והתבגרה, ואוטוטו היא הופכת לנו מילדה לנערה מתבגרת (ושאלוהים יעזור לכולנו עם זה...). אז החלטנו שצריך חודש אחד שיחגוג את ההתבגרות הזאת, ויהיה כולו דברים של בנות, בשביל בנות ושבנות אוהבות.

אז אנחנו אולי מנהלות יותר טובות, בעלות אינטואיציה יותר טובה ובאופן כללי מוצלחות יותר, אבל בנות גם אוהבות שופינג. אין טעם להכחיש. אז הלכתי עם שחר לשופינג. בחרנו קניון שהיא עוד לא הייתה בו (קניון שבעת הכוכבים בהרצליה, למרות שבדיעבד הסתבר שהיא כן הייתה בו), ויתרנו על יום לימודים ויצאנו לדרך. הקניון היה יחסית ריק, מה שעשה את השיטוט בין החנויות לנעים יותר. הסתכלנו, מדדנו וגם קנינו כמובן. אחר כך ישבנו בבית קפה עם כל השקיות של הקניות והרגשתי שאני יושבת עם חברה. היה כיף!

בסוף השבוע שחר אירחה שלוש חברות לשישי-שבת. הן ראו סרט בנות ("ילדות רעות"), אכלו ממתקים (התפקיד שלי היה להכניס את האוכל, להניח אותו לפניהן ואז לצאת בלי להשמיע קול), ריכלו (כנראה) ובסוף גם ישנו קצת (ממש קצת). בבוקר אלון הכין להן ארוחת בוקר מפנקת עם פנקייקים (לפנק, כבר אמרנו?).

שחר, שירה, נטע וגנית רואות סרט

תקלה קלה נרשמה כשערכת הלק לציור על הציפורניים שהזמנו לה באינטרנט לכבוד החודש לא הגיעה בזמן למסיבת הפיג'מות. עוד לפני שהחודש התחיל הזמנתי לשחר באינטרנט סט של 24 לקים, שלכל אחד יש גם מברשת רגילה וגם שפיץ כמו טוש דק שאפשר לעשות איתו ציורים על הציפורן. נתקלתי בזה במקרה באינטרנט, כשראיתי סרטון ביו-טיוב של איזו יפנית שמלמדת איך לצייר על הציפורניים (מהלו קיטי, דרך קשת בענן ועד דרדסים) וידעתי שזה יהיה להיט אצל שחר והחברות שלה. ככה זה נראה:

לרוע המזל, הערכה הייתה צריכה לעשות את כל הדרך מאוסטרליה והגיעה באיחור של שבוע. לא נורא, היא עדיין הייתה להיט היסטרי. שחר סידרה את הערכה לפי צבעים (כמו בתמונה) ופתחה חנות מניקור ביתית. היא ציירה לעצמה על הציפורניים וכששלה נגמרו היא עברה לצייר על אלה של האחים שלה. הנה דוגמא:

עד עכשיו היא נהנית להסתכל באוסף הלקים המפואר שלה ולהשוויץ בו.

מה עוד היה לנו? שחר צבעה עם אלון את הקיר בחדר שלה בפסים ורודים. הם הלכו יחד לבחור את הצבע ושחר התגלתה כאחת שכשהיא יודעת מה היא רוצה - היא יודעת מה היא רוצה. הם עבדו יחד והנה התוצאה:

מיטיבי הלכת שבין הקוראים ודאי זוכרים שצביעת הקיר בחדר של שחר הופיעה בחודש השלישי, הוא חודש העיצוב, אבל אז לא יצאה אל הפועל. כידוע, אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית, והנה מצאנו דרך אלגנטית להכניס את הקיר הזה לחודש הבנות (ורוד, לא?).

בסוף החודש לקחתי את שחר לצילומי בוק, שהרי בכניסה לגיל 12 עומד שומר שלא נותן לך להיכנס אם אין לך בוק צילומים מפואר. למרבה הזוועה, הבוק הממוצע כולל תמונות של ילדות יושבות בפיסוק על סוס או על אופנוע, מפריחות נשיקות מזעזעת באודם אדום מרוח ולקינוח שוכבות על פסי רכבת.

היה לי ברור שאת זה לא נעשה, אבל רציתי גם לתת לשחר את החוויה הזאת של לעמוד מול מצלמה. אז ביקשתי מתומריקו הקדוש שעובד איתי בעיתון לצלם אותם תמונות עדינות, ילדותיות, וזה מה שיצא. אגב, אפילו את ההצעה שלי ללכת למספרה לפני הצילומים שחר דחתה כי רצתה שזה יהיה טבעי לגמרי.

מה אני אגיד לכם, נחת. חמסה חמסה חמסה. היה ממש כיף. הצטלמנו גם בפארק הלאומי ברמת גן וגם בחוף הים ליד מנטה ריי. שחר בחרה מראש את התלבושות ומה הולך עם מה, וגם התאמנה קצת על פוזות מול הראי. לקח לה קצת זמן להשתחרר מול המצלמה, אבל לזכותו של תומריקו ייאמר שהוא היה חביב ורגוע, ורואים את זה בתוצאות. יש לנו דיסק עם מאות תמונות, הרבה מהן פשוט מעולות.

ועדיין, כשחזרנו הבייתה שאלתי את שחר אם היא רוצה להיות דוגמנית והיא אמרה בחוכמה שזו עבודה קשה לחייך כל היום ולעמוד על הרגליים, ושנראה לה שזה כיף רק פעם ב-. נו, סימנתי עוד וי בדרך לילדה מנתחת מוח במקום דוגמגישה...

והנה עבר עוד חודש. שחר מאוד מאוד מאוד נהנתה בחודש הזה. בכלל, נראה לי שהיא מתחילה לעכל שהשנה  עומדת להיגמר (עוד חודש אחד!!!), ואפילו קצת חבל לה. איתמר לעומת זאת כבר מתחיל לטפטף לנו את הרעיונות שלו לשנת הבר מצווה, ואפילו סופר את הימים (משהו כמו 1,000 נכון להיום).

החודש ה-11 יסתיים מחרתיים. למרבה השמחה, רגע לפני הסוף הכתיבה בבלוג הדביקה את המציאות. זה אומר שאת קורותינו בחודש האחרון תקראו כמעט בזמן אמת.

חודש מהנה מאוד היה לנו. מרוכז. וגם כזה שמצטלם טוב, כמו שתכף תראו.

עוד לפני שהתחלנו את הפרויקט ותיכננו אילו חודשים לעשות, ידענו שיהיה גם חודש של טבע וסביבה. היו לנו מלא רעיונות לחודש הזה, החל ממסלולי טיול שונים ועד כל מיני אתרים שכדאי לבקר בהם. מובן שהיינו צריכים לצמצם את הרשימה, אבל לפחות במקרה הזה אני שמחה שנשארו לנו כמה רעיונות "בתוליים" לשנת הבר מצווה של הבנים... (כבר עכשיו מסתמן שזו תהיה משימה לגמרי לא קלה להמציא מחדש את הגלגל עבורם).

במרכז החודש עמד הטיול הגדול שעשינו לדרום. הכל התחיל מזה שאלון הודיע שהוא נוסע ליומיים לטיול ג'יפים בערבה עם החבר'ה שלו ("טיול גברים" הם קוראים לזה) והציע לקחת איתו את אחד הילדים. מהר מאוד הדבקתי לו את כל הילדים, ואז כבר הצעתי שגם אני אצטרף ונעשה מזה טיול לחודש הטבע והסביבה. הטיול היה מתוכנן לערבה, ואני אמרתי שאם אנחנו כבר כל כך קרובים, אז אולי ניסע גם לאילת. זה לא יהיה מוגזם לומר שאלון לא התלהב מההשתלטות שלי על הטיול "שלו", והחבר'ה שלו עוד פחות...(לא יורם, לא אתה).

אז נסענו לערבה. טיילנו בנחל שחרות, בנחל צניפים ובאיזור שטחי האש של שיזפון. היה מזג אוויר מעולה - לא חם ולא קר, וגם המסלול היה יפה. השקט, הצבעים החומים והכחולים והרוגע היו כל ה"טבע" שהיינו צריכים.

אחר הצהריים הגענו לדיונות שליד חאן שחרות (ליד שיזפון). באמצע שום מקום היו פתאום דיונות ענקיות, בתוליות, והילדים הסתערו עליהן בשמחה. הורידו נעליים והתחפרו יחפים בחול הקריר. ככל שהם המשיכו ללכת יותר פנימה ככה התגלו עוד עליות וירידות שכולן חלק מהדיונה. הכי כיף היה כמובן לרוץ במהירות מלמעלה למטה וליפול לחול הקר. 

בלילה הראשון ישנו בקיבוץ לוטן על כביש הערבה. יש שהם קהילה אקולוגית כזאת וכל הצימרים מצופים במין בוץ אדמדם. היה ממש קר בלילה אז לבשנו את כל המעילים/כובעים/צעיפים שהיו לנו והתחממנו לאש המנגל. היה נחמד להיות אישה יחידה בין גברים, ולשם שינוי להשאיר להם את כל העבודה...

הצימר בלוטן

הכל היה יכול להיות מושלם אלמלא זה: כשכולם הלכו לחדרים להתארגן לשינה (נקבעה שעת יציאה ממש מוקדמת למחרת) איתמר הודיע שהוא הולך למועדון של הקיבוץ לראות משחק כדורסל. מאחר שידענו שכמה מהחבר'ה האחרים כבר הלכו לשם לא דאגנו. אחרי שעה התקשרנו לאחד החברים כדי לבקש ממנו שיגיד לאיתמר לחזור כי אנחנו רוצים לישון, אבל אז התברר שאיתמר מעולם לא הגיע לשם.

אופס!

יצאנו לחפש אותו בחושך מצרים בלי שיהיה לנו מושג לאן הוא יכול היה ללכת לשעה שלמה! למרבה הבושה, הפעם העובדה שהייתי אישה יחידה בין גברים - ועוד האמא של הנעדר - הייתה ממש בולטת...

בסוף מצאנו אותו. כבודו החליט ללכת לשתות שוקו ולאכול עוגה בבית הקפה של הקיבוץ. פשוט ראה כמה מהאחרים הולכים לשם ועשה שינוי בתוכנית. העובדה ש"בית התה" של לוטן נמצא בחור בקצה הקיבוץ, ושבדרך לשם אין לא פנס ולא שביל - לא הפריעה לו. גם העובדה שאמא שלו איבדה כמה שנים לא ממש הטרידה אותו, או כפי שהוא היטיב לנסח את זה "אבל את תמיד דואגת". אחרי השיעור ההכרחי על זה שכשסוטים מהתוכנית והולכים למקום אחר חייבים להודיע - הלכנו כולנו לישון.

למחרת אחרי ארוחת בוקר בחדר האוכל של הקיבוץ (אח, כלי הפלסטיק והביצים הקשות. אף טיול שנתי לא יכול להיות מושלם בלי זה) יצאנו לדרך. היום היו קצת יותר רוחות, אבל גם ראינו בעלי חיים שונים כמו ראמים, יעלים וכמובן גמלים. אחרי ארוחת צהריים בטעם של חול נפרדו דרכינו. כולם פנו צפונה, הביתה, ואנחנו המשכנו היי, דרומה - לאילת.

בדרך עצרנו ביטבתה ואחרי השוקו המסורתי צילמתי את שחר ואיתמר על הפרה שבחוץ. זו בדיוק אותה פרה שהם הצטלמו עליה בנסיעה הקודמת שלנו לאילת בסוף 2004 (כן, הרבה זמן לא היינו):

הפרה דווקא לא השתנתה

ישנו בבית ספר שדה אילת. זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו שם, ובכלל הפעם הראשונה שאנחנו באילת ולא ישנים באיזה מלון מפונפן. הילדים היו קצת בשוק בהתחלה, וגם אנחנו, שהפעם האחרונה שישנו בבית ספר שדה הייתה בפגישת המחזור של הכיתה של אלון בשדה בוקר לפני איזה 15 שנה.

היינו שם לבד (זו הרי לא העונה) וקיבלנו "סוויטה" - חדר הורים וחדר לילדים עם שני חדרי שירותים. ולמרות זאת, איך אני אגיד את זה בעדינות, לא נראה לי שנחזור לשם. היה נקי והכל, וזה גם התאים לקונספט של "טבע וסביבה", אבל אעפס, הסטנדטרטים שלנו קצת השתנו במהלך השנים...

הילדים כצפוי התלהבו ממיטות הקומותיים, ואחרי שגיא נפל מלמעלה ואיתמר תפס אותו ברגע האחרון בקפוצ'ון של הסווצ'ר, הם גם הבינו את המשמעות של מיטת קומותיים.  

בערב יצאנו לאכול במסעדה, ולמחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר בבית-ספר שדה (מי אמר ביצים קשות ולא קיבל?) פנינו למטרה שלשמה התכנסנו פה: צלילה עם דולפינים. טבע או לא טבע?

בריף הדולפינים באילת חיים שמונה דולפינים - שני זכרים ושש נקבות. פעם הם היו חופשיים לשחות בכל מימי המפרץ, אבל אחרי שאופנועי הים הרגו או פצעו כמה מהם הקימו גדר סביב הריף והם שוחים רק בפנים. המאמנים במקום מקפידים לא להפוך את הדולפינים לחיות קרקס, ומאפשרים להם לעשות מה שהם רוצים. זה אומר שכשצוללים איתם הם יכולים לבוא לשחות לידך, ויכולים גם לא. קיווינו שהם יבואו גם אלינו...

אומנם זו שנת הבת מצווה של שחר, אבל מובן שגם איתמר צלל. הילדים התרגשו מאוד, ובדיעבד מאוד מאוד נהנו (האמת היא שדולפינים הם באמת חיות מאוד מאוד חמודות וידידותיות). חבל רק שהיה קצת קר והם יצאו עם שפתיים כחולות. לכל אחד הוצמד מדריך שהסביר להם איך לנשום בעזרת הבלונים ואיך מסמנים מתחת למים "הכל בסדר" או שרוצים לעלות למעלה. הצלילה נמשכה משהו כמו 20-30 דקות והילדים סיפרו שהדולפינים היו ממש לידם.

שחר מסמנת שהכל בסדר

צוללים קדימה

אם זה לא חיוך של אושר, אז מה כן?

אחרי שראינו את הסרט המקסים "סיפורו של דולפין", כל דולפין זוכה אצלנו לשם וינטר. פליפר? מי זה?

בדרך הביתה עצרנו בבריכות המלח שליד אילת וראינו פלמניגואים. שהרי מהו חודש טבע בלי כמה פלמניגואים.

אז מה עוד היה לנו החודש? ניצלנו יום שמש מקסים לטיול של שבת ביער חורשים (ליד כפר סבא), עשינו מסלול קצר ברגל והסתכלנו על פרחים וניסינו להגדיר אותם עם מגדיר צמחים לילדים. כמובן שעשינו גם פיקניק (עם פנקייקים שאלון טיגן לנו בשטח על המחבת), כי הרי בלי אוכל אין משמעות לא לטבע ולא לסביבה... הטיול הזה לא הופיע בדף החודש, אבל השתלב מצוין.

באחד מימי שישי לקחתי את הילדים לסיור ב"בטר פלייס" - מרכז המבקרים של המכונית החשמלית של שי אגסי. בדרך דיברנו על אנרגיה, נפט, משאבים מהטבע, זיהום אוויר והצורך לחסוך ולמצוא אנרגיה חילופית. חלק מהמושגים הם הכירו מבית הספר, אבל את הקונטקסט השלמנו בעצמנו (כמו מה הקשר של כל זה לאיראן ומה בדיוק באה לפתור המצאת המכונית החשמלית).  

במרכז המבקרים מקרינים סרטון באולם הקרנה שהגימיק שלו הוא שכל המושבים בו הם מושבים של מכוניות שפורקו ושופצו. ליד כל כיסא כתוב מאיזו מכונית הכיסא פורק (שחר ואיתמר ישבו על סוזוקי, אני על פיאט) ושהידית שמשעינה את הכיסא לאחור עדיין פועלת ואפשר לראות את סרטון בחצי שכיבה. אחרי הסרטון יצאנו לנהיגת ניסיון במכונית החשמלית (שעשתה אגב רושם מצוין, חוץ מהבגאז' הפצפון). היה מעניין ונחמד.

תיכננו גם ללכת למצפה הכוכבים בגבעתיים, אבל מזג האוויר שהיה מעונן כל החודש לא איפשר לראות שום כוכבים אז דחינו את זה למועד אחר.

במסגרת המשימות של החודש שחר קיבלה שתי מטלות: לשתול ערוגת ירקות ולטפח אותה, ולגדל עיר נמלים. בתחילת החודש היא קיבלה ערכה שבה חבילות של זרעים (גזר, צנונית ובצל ירוק), שלטים לתקוע בערוגות, וקופסה של עיר הנמלים (משחק שנורא רציתי בילדותי אבל לא הרשו לי, כי מה פתאום שאני אכניס חול הביתה, ומתברר שמאוד קשה להשיג אותו היום).

שחר הכינה עם אלון את הערוגות בחצר הבית, ומאז מקפידה להשקות אותן פעם ביומיים (צריך להזכיר לה כמובן). בינתיים רק הצנונית נבטה ואנחנו מחכים בסבלנות לכל השאר. מבטיחה לעדכן בסלט הראשון...

עם עיר הנמלים הייתה לנו פחות הצלחה. שחר בנתה אותה עם שירה חברתה, אבל מרגע שהכנסנו לתוכה את הנמלים הראשונות זה הפסיק לעניין אותה. מובן שאם לא נותנים להן אוכל הנמלים מתות, וזה בדיוק מה שקרה. אבא של אלון הסביר לנו שיותר כדאי לעשות עיר נמלים באביב, ולהכניס נמלים עם המלכה שלהן כדי שיהיו צאצאים, ואז זה גם יהיה יותר מעניין. אז אולי נחזור לזה בהמשך.

נראה לי שקיבלנו את כל הטבע והסביבה שהיינו צריכים: ראמים, יעלים, גמלים, דולפינים וגם פלמניגואים ונמלים. צנוניות, סביונים כמה עצי חורש ומכונית חשמלית אחת. ומעל הכל - דיונה אחת גדולה. האמת, היה כיף.