הכיוון (כבר לא) מערב

יום 6: האקונה

יום מלא חוויות עבר עלינו. קודם כל ארוחת הבוקר במלון הייתה מיוחדת במינה. יכולנו לבחור בין ארוחת בוקר מערבית לארוחת בוקר יפנית. אני בחרתי במערבית - אלון ביפנית. בעוד שאני קיבלת קרואסון, ביצה, מיץ תפוזים וכו', הוא קיבל שלל קופסאות הפתעה שבפנים חיכו לו מנות זעירות של דיונונים, שרימפסים, דגים, צדפות ועוד דברים שבחיים לא הייתם מעלים על דעתכם לאכול בכלל, ולארוחת בוקר בפרט. אבל הילד היה מרוצה וזה מה שחשוב.

מהמלון יצאנו לתחנת הרכבת של קיוטו, לתפוס את רכבת השינקנסן להאקונה. לפני שיצאנו לדרך ניצלנו שירות יפני יעיל ונוח ושלחנו את המזוודות היישר למלון בטוקיו. ארזנו לנו תיק קטן ליומיים, ואת המזוודות שלחנו ישר לטוקיו כדי לא להסתובב איתן. זה עולה משהו כמו 80 שקל (לשתי מזוודות) ושווה כל גרוש. וכן, זה הגיע ליעד כמו שעון.

ובחזרה להאקונה: האקונה היא עיר שנמצאת על הדרך בין קיוטו לטוקיו (יותר קרוב לטוקיו), משהו כמו שעתיים נסיעה ברכבת המהירה מקיוטו. העיר יושבת על הר, היא קרובה מאוד להר הפוג'י, ומפורסמת במעיינות החמים שלה. התיירים הרבים שמגיעים אליה מחפשים זוויות שמהן יוכלו לתצפת על ההר, אבל מאחר שמזג האוויר פה הפכפך והרבה פעמים מעונן, לא תמיד רואים את ההר עם הפסגה המושלגת. ביום שאנחנו הגענו הייתה שמש אבל התחזית הייתה שבהמשך היום יתענן, אז העדפנו לדחות את הטיול למחרת, שלגביו הבטיחו שמש.

בתחנת הרכבת של האקונה הצטיידנו בשלל מפות והסברים על הרכבות ונסענו למלון שאלון הזמין בשם Hakone Ginyu. המלון הזה הוא בעצם ריוקן, שזה מלון יפני מסורתי, שמתגאה במעיין חם (אונסן) פרטי. בחלק מהחדרים, כמו זה שאלון הזמין, מי המעיין מוסטים עד החדר למעין בריכה רותחת. בתוך החדר עצמו יש מעין סנטו (בית מרחץ) פרטי ועוד אמבטיה מלאה עד גדותיה במי מעיין חמים. בקיצור, מלוכלכים לא תהיו שם. אנשי המלון לא מדברים בכלל אנגלית, מה שרק מוסיף לאווירה האוטנטית.

הכניסה למלון 

החדר

בריוקן מסתובבים ביוקטה, שזה בגד יפני מסורתי, כמו קימונו אבל מבד כותנה דק ומיועד ליומיום (היה כתוב שאין צורך ללבוש תחתונים מתחת!) וגרביים. למעשה את הנעליים מפקידים בכניסה ומקבלים אותן רק כשיוצאים מהמלון. בלילה ישנים כמו יפנים - על מזרונים שמניחים על רצפת הטטאמי (ישנתי מעולה!), ואת הארוחה מבשל שף המלון ומלצרית בבגדים מסורתיים מביאה אותה לחדר ומגישה את המנות (בין מנה למנה היא יוצאת כדי לתת פרטיות). בזמן האוכל יושבים ליד שולחן נמוך שמתחתיו יש מעין בור לרגליים. כל העסק הזה הוא חוויה יוצאת דופן ומיוחדת במינה שמאוד מומלץ להתנסות בה. למעשה, חוץ מגיחה קצרה למוזיאון הפתוח לא יצאנו בכלל מהמלון. גם מהחדר בקושי יצאנו - פעם אחת לשתות משהו בבר, ופעם שנייה לשיעור יוגה לאור נרות עם מדריכה שמדברת רק יפנית. אחרי השבוע העמוס שהיה לנו, זה היה בול במקום.

שיעור יוגה

אז כאמור  הגיחה היחידה שלנו מהמלון הייתה למוזיאן הפתוח בהאקונה, שהוא המוזיאון הפתוח הראשון ביפן ויש בו יותר מאלף פסלים ויצירות אומנות, ביניהן 30 של הנרי מור (שפסל שלו מוצב בחזית מוזיאון תל אביב) ו-300 של פיקאסו. באמצע הפארק ראינו פתאום עץ דובדבן פורח - הראשון שלנו ביפן. בוא'נה זה מדהים, הדבר הזה. כמה יופי. מקווה שזו הסנונית הראשונה שתבשר את טוקיו. 

אה וכמעט שכחתי - קיבלנו מתנה מהמלון לכבוד היום הולדת של אלון ויום הנישואין: מסגרת לתמונה ואת זה:

יום 7: האקונה

אחרי ארוחת בוקר, שגם היא הוגשה לנו בחדר וכללה מיליון מנות בכלי הגשה מינאטורים ומוקפדים עם קישוטים וכו' (אלון עיקם אל האף כשתהיתי בקול מי המסכן שרוחץ כלים) - יצאנו לבצע את האחת המשימות החשובות בטיול הזה: לראות את הר פוג'י.

מדובר במשימה לא קלה בכלל כי ההר רוב הזמן מכוסה בעננים, אבל לנסות חייבים. אגב, כל מדריכי הטיולים מראים את ההר מזדקר יפהפה מעל האגם אבל האמת היא שזה פוטושופ מהסוג הגרוע ביותר, כי ההר בכלל נמצא בצד השני של האגם והוא הרבה יותר רחוק ממה שנראה בתמונות. לצערם של התיירים, את זה אפרש לדעת רק אחרי שמבקרים שם, ורק אם זוכים לראות את ההר... אז אתמול כשהגעו לעיר קנינו בתחנה פס לכל כלי התחבורה בהאקונה, ואפשר לומר שבמרדף שלנו אחרי התצפית המושלמת ניצלנו אותו עד תום, בכל כלי תחבורה שאפשר לדמיין.

התחלנו ברכבת שעלתה להר, כשהעלייה נהייתה תלולה מדי עברנו לcable car שזה רכבת מסוג אחר, משם עברנו לאוטובוס וקינחנו ברכבל שהוריד אותנו לאגם ashi, אגם מקסים שנוצר בלוע הר געש שהתפרץ לפני כמה אלפי שנים (בכלל, כל האיזור מלא פעילות געשית שמסבירה את המעיינות החמים. בכל מיני מקומות ממש אפשר לראות עשן יוצא מבטן האדמה). באגם יוצאים לשיט שאומרים שבמהלכו אפשר לראות את ההר (אומרים שגם מהרכבת אפשר אבל לא ראינו. כלומר גם בשיט לא ראינו, אבל תכף נגיע לזה).

הספינה שבה שטים ממש יפה ואפילו יש בה תאי מחלקה ראשונה. מאחר שמדובר בשיט של כ-20 דקות בכלל לא העלנו בדעתנו לקנות כרטיסים למחלקה הראשונה, ורק כשכבר היינו על הספינה גילינו שכל החלק האחורי שלה הוא המחלקה הראשונה. למה זה משנה? כי הר פוג'י נמצא בכיון ההפוך מזה שאליו מפליגים, מה שאומר שלמי שמאחור יש נקודת תצפית הרבה יותר טובה. במקרה שלנו זה לא באמת היה משנה כי היה מעונן ולא ראו כלום. כל כך מעונן היה שאי אפשר היה אפילו לנחש איפה ההר בלי מפה. לזכותם של היפנים - ההגונים והמאורגנים לעילא ולעילא - לפני העלייה לספינה יש שלט שמעדכן בכל יום מה הסיכוי לראות את הר הפוג'י. ביום שאנחנו ביקרנו הופיע איקס גדול על סמל ההר. אבל כאמור, היינו חייבים לנסות.

הספינה שמפליגה על אגם אשי

כשהגענן לצד השני של האגם היינו מבואסים מאוד מזה שלא ראינו כלום והחלטנו לטייל קצת ברגל לפני שנחזור באוטובוס למלון. תוך כדי הליכה ראינו משמאל, בצד של האגם, פארק נחמד עם גנים מטופחים והחלטנו להיכנס. השמש בדיוק יצאה וחשבנו שיהיה יפה להסתובב שם.

מה אני אגיד לכם, מכירים דלתות מסתובבות? אם לא היינו נכנסים לפארק היינו מפספסים את זה. בעוד אנחנו מתהלכים בשבילי הפארק (הבאמת יפה) ומתפעלים מהעצים שגזורים ישר, שאלתי את אלון איפה אמור להיות בכלל ההר, והוא הצביע לכיוון הכללי של האגם ואז פתאום צעק ״הנה הוא״. ואכן, ממש מולנו, ב(כמעט) מלוא תפארתו, ניצב הר פוג'י. מהמם, מרשים ומרגיש כמו לזכות בפיס.

הספקנו לצלם רק כמה תמונות לפני שהעננים כיסו אותו שוב, אבל הרגשנו מעודדים והחלטנו לחכות קצת אולי הם יתפזרו. ובאמת אחרי כמה דקות העננים התפזרו, השמש האירה בדיוק את פסגת ההר ואיפשרה לראות וכמובן לצלם. אושר אמיתי.

מחזה נדיר. מקרוב

ומרחוק 

שמחים וטובי לב יצאנו מהפארק ועלינו על האוטובוס למלון. אספנו את המזוודות ועלינו על הרכבת לטוקיו, אבל על זה בפעם הבאה. ספוילר: איזה עיר!!

יום 4: פושימי-אינארי ונארה

קיוטו היא מקום טוב לצאת ממנו לטיול כוכב וגם הבוקר יצאנו ליום טיול. התחנה הראשונה שלנו הייתה מקדש פושימי אינארי (Fushimi inary), הנמצא מרחק 10 דקות נסיעה ברכבת ממרכז קיוטו. אינרי הוא אל האורז והדגן בדת השינטו, ומה שמיוחד במקדש הזה הוא שהוא בנוי ממאות, אם לא יותר, שערי "טורי" כתומים שיוצרים שביל-מנהרה שעולה בהר ויורד ממנו ואפשר ללכת בתוכו, את כל הדרך או רק את חלקה. כל שער הוא תרומה של מישהו והשם של התורם חקוק על הצד הפנימי של השער. זה מקום מיוחד מאוד, גם בין כל מיליון המקדשים שרואים פה, אטרקטיבי לילדים וגן עדן לצלמים. גם פה, כמו בכל מקום שהיינו, הסוד הוא לבוא מוקדם אחרת יש טירוף של אנשים. 

ככה זה נראה מקדימה, ואחרי שהצלחנו לעצור את שטף המבקרים לכמה שניות כדי לצלם

וככה זה נראה מאחור, עם שמות התורמים, ועם תרגיל מתחכם שעצר את הזרם האנושי

אחרי הביקור בפושימינארי המשכנו ברכבת לנארה (Nara), וממש ביציאה מהתחנה שכרנו אופניים כדי לטייל בעיר בנוחות (700 ין ליום שלם, שזה קצת יותר מ-20 שקל, בלי פיקדון אבל גם בלי הילוכים). אנפורצ'נטלי די מהר גילינו שכל האטרקציות בעיר הן בעלייה והתחת שלי, איך לומר, עוד לא התאושש מהסיור באוסקה... היה קשה, אבל כיף.

אגב, הידעתם שנארה הייתה הבירה הראשונה של יפן, אחר כך קיוטו ואחר כך טוקיו? ביפן עיר הבירה היא עיר משכנו של הקיסר, ואם הקיסר עבר להתגורר בטוקיו, מה שבאמת קרה לפני 150 שנה, אז תואר עיר הבירה נודד איתו.

התחנה הראשונה שלנו בנארה הייתה מקדש kofuku ji שהוקם לפני 1,500 שנה אבל נהרס כמה פעמים מאז ונבנה מחדש שוב ושוב. מה שמיוחד במקדש הזה הוא שיש בו פגודה של חמש קומות:

משם המשכנן למקדש מקדש Todai ji, שעד לפני 20 שנה היה מבנה העץ הגדול בעולם, אבל ב1989 היפנים בנו את איצטדיון הבייסבול שלהם גם מעץ ועכשיו הוא מחזיק בתואר. בתוך המקדש ניצב פסל בודהה הברונזה הגדול בעולם (16 מטר גובהו). הסיפור של המקדש הבודהיסטי הזה בקיצור: ב-1743 שליט יפן החליט לבנות מקדש לבודהה כדי לשים קץ לאסונות שפקדו את האי. 2.5 מיליון איש תרמו לבנייה כלים או חומרי גלם ו-350 אלף איש עסקן בבנייה וביציקה בפועל, שנמשכה שלוש שנים.

מבנה העץ הגדול בעולם (לשעבר) בנארה

ובודהה הברונזה הגדול בעולם. הוא באמת גדול

בין שני המקדשים, ובעצם בליבה של נארה, שוכן פארק הצבאים - פארק שבו מתהלכים חופשי צבאים והתיירים מאכילים ומלטפים אותם (חוץ ממני. ממני הם ברחו כשרק התקרבתי. כנראה ניחנן בחוש שישי מפותח במיוחד). לפי האגדה, כשמקדש טודאיג׳י נבנה, הזמינו אליו את האל כדי שיברך אותו והוא הגיע רכוב על צבי. מאז הצבאים נחשבים לשליחים של האל והמקומיים מאמינים שהם מגנים עליהם. 

בצהריים אכלנו ב-Ganko, מסעדת שניצלים יפניים, שמצופים בפנקו כמובן, והתפרענו עם ציפס (המפקד אישר באופן חד פעמי). אחרי ארוחת הצהריים התחיל לטפטף גשם, אבל ממילא תיכננו לחזור לקיוטו כי אלון הזמין לנו אירוח בטקס תה מסורתי, אז זה לא היה נורא. 

כשהגענו ברכבת לקיוטו היה לנו קצת זמן להרוג עד לטקס התה, אז נכנסנו לאולם פ'צינקו Pachinko, אחד מני רבים בקיוטו. פצ'ינקו זה מקום של מכונות מזל שהיפאנים מכורים אליהן. קראתי שהם מוציאים 250 מיליארד דולר בשנה על השטות הזו, ושכל קיץ מתים כמה תינוקות שנשכחו במכוניות בזמן שההורים שלהם שיחקו בפצ'ינקו. אלוהים יודע מה הם מוצאים בזה. הרעש מחריש אוזניים, וזה לא שצריך להתאמץ או לעשות משהו, פשוט מכניסים כסף למכונות ובוהים בהן. הוספתי את זה לרשימת המוזרויות של היפנים (לצד אכילת דיונונים לארוחת בוקר, כתיבה מלמעלה למטה ועיניים מלוכסנות).

במעבר שאין חד ממנו יצאנו מאולם הפצ'ינקו היישר לטקס התה היפני. נכנסנו יחד עם זוג ספרדים לחדר יפני מסורתי, שמדמה בית תה, והמארחת בקימונו הדגימה לנו איך עושים את טקס התה כהלכתו. למעשה לא בדיוק כהלכתו, כי אז זה היה לוקח שלוש שעות וכולל גם ארוחה לפני, אבל היא הראתה לנו את הכלים ואת אופן ההכנה של התה (תה ירוק מכינים מעלי תה צעירים וטריים) והסבירה שמדובר באירוע שעובד על כל החושים שיש לו כללים נוקשים מאוד, ושהיום כבר עושים את הטקס הזה רק באירועים מיוחדים.

בין הכללים המוזרים שלמדנו: לשפוך את המים מגבוה, לתת שם לכפית המיוחדת שבה מוציאים את התה הירוק מהקופסה, להניח את הספל על כף יד שמאל ולהרים אותו לפה עם יד ימין, והכי מוזר - לסיים את התה בשלושה שלוקים וחצי בדיוק, כשבכל שלוק מסובבים את הספל קצת, עד שבתום השתייה הציור שעל הספל שקודם פנה אליכם (מתוך כבוד) עכשיו יפנה שוב למארחת. אחרי שהמארחת הדגימה הכנו את התה בעצמנו (כולל לדפוק בדיוק פעמיים עם הכפית על שפת הכוס אחרי שמכניסים את התה). המארחת הייתה סופר רצינית לכל אורך הטקס, ולאנשים ציניים כמונו היה קצת קשה להתחבר.

המארחת מכינה לנו תה

ואלון מנסה להכין בעצמו. לפי הכללים צריך לערבב עם המברשת כחצי דקה עד שנהיה קצף ירוק

אחרי טקס התה נסענו למלון ויצאנן לארוחת ערב של סושי ברחוב Ponchoto בגיון, שהוא רחוב ידוע של בילויים שכולו מסעדות ובארים. רחוב צר. היה אחלה סושי (כפי שאפשר לראות בפייסבוק של אלון). אגב, הסושי פה טעים מאוד כמובן, ויש כמה סוגים שלא עושים אצלנו כמו ניגרי בקר, וגם אוכלים הרבה פחות רולים והרבה יותר נגירי - אבל נראה לי שהמיתוס שאומר שהסושי ביפן לא דומה בכלום לסושי שאוכלים בישראל הוא קצת מוגזם. לפחות בינתיים.

יום 5: ארשיאמה ושוב קיוטו

לפני שנמשיך, יש לי משהו להגיד לקוראות שביניכם: בנות, אם בן הזוג שלכן מתנדב לארגן את הטיול הבא שלכם - תתחילו לחשוד. אני, כסילה שכמוני, שחררתי בהתלהבות רק כדי לגלות שאלון הביא אותי למסע כומתה שבו ישנים שש שעות בלילה. נו טוב האוכל הרבה יותר טוב מבצבא, אבל כל השאר די דומה. 

אז הבוקר שוב השכמנו מוקדם ויצאנו ל Arashiyama שם שוכן יער הבמבוקים (״אומרים שצריך להגיע מוקדם אחרת מלא שם בתיירים״, זה המשפט הקבוע שמצדיק השכמה לפני שהבוקר עולה). הרכבות היו קצת יותר מאתגרות הפעם כי משום מה לא היה כתוב כלום באנגלית על מכונת הכרטיסים, אבל -וגם זה בניגוד למה שאמרו לנו - כל מי שביקשנו ממנו עזרה לא פחד לדבר אנגלית שבורה והסכים בשמחה לרכוש עבורנו את הכרטיסים. עדכון: היה שילוט על הקיר ליד המכונה ולא שמנו לב. זה רק אומר שהשילוט לא במקום טוב...

יער הבמבוקים נחשב לאחת האטרקציות הבולטות בקיוטו, וגם הוא במרחק נסיעה קצר ממש. בכלל. מערכת הרכבות פה מאוד יעילה ומביאה אותך בנוחות לכל יעד תירותי. מתחנת הרכבת הכל נמצא במרחק הליכה ממש כך שלא צריך עוד מוניות וכו'. היער עצמו הוא שטח גדול שכולו מכוסה צמחי במבוק, והמבקרים צועדים בשביל מצד אחד שלו לצד השני. מאחר שהגענו מוקדם הספקנו לצלם. מי שהגיע מאוחר כבר נתקע אחרי נחיל של אנשים ולא היה לו שום סיכוי לעשות תמונה נורמלית בלי מלא ראשים נדחפים.

אחרי הסיור ביער הבמבוקים נכנסנו לגנים מקסימים שבנה פעם איזה שחקן יפני ששיחק בסרטי סמוראי. הגנים היו מקסימים, מטופחים ומוקפדים כמו שהיפנים יודעים, ואני בטוחה שבשלכת או בפריחה הם אפילו יותר מדהימים. אחר כך טיילנו קצת בין הבתים של ארשיאמה והלכנו לאכול במסעדה שאלון קיבל עליה המלצות ונקראת Otsuka. זו מסעדה שמגישה קובה ביף, שנחשב לבשר מעולה במיוחד וגם עולה בהתאם (זה בשר עדין, שמנוני ומשויש של בקר ואגיו שגדל באיזור הזה של יפן בהתאם למסורת עתיקה וקפדנית). תקשיבו, החיים מתחלקים ללפני ואחרי שאוכלים קובה ביף. זה היה פשוט מעולה. נימוח, נמס בפה, טעים ועשיר בטעם של בשר. מה אני אגיד לכם, אם לא היו לי שלושה ילדים בארץ שמחכים לי אולי לא הייתי חוזרת... 

קובה (ואגיו) ביף ב otsuka

אחרי הארוחה חזרנו למרכז טוקיו, היישר לדרך הפילוסופים (philosopher path). זו דרך שמפורסמת בעצי הדובדבן שלה ובכמה שהיא מדהימה כשהם פורחים. למרבה הבאסה, כשאנחנו היינו שם הם עוד לא פרחו אבל היו דקה לפני הפריחה. כולם אמרו שעד סוף השבוע כל הניצנים כבר ייפתחו. לצערי אנחנו כבר לא נראה את זה שם (נתנחם בפריחה בטוקיו). ועדיין, מדובר בדרך נעימה שעוברת לאורך תעלה ומאוד כיף ונעים לטייל בה. כדי להמחיש את ההבדל, הנה תמונות מאתמול ומזמן הפריחה:

לסיום, היום היה יום ההולדת של אלון, ולכבוד האירוע עברנו למלון Kanra המפנק ביותר (בגלל זה וגם בגלל שבמלון שהיינו בו לא היה חדר פנוי לעוד לילה). בערב יצאנו לאכול במסעדה מוכרת ה בשם Hiro שהיה מאוד קשה להשיג בה מקום, אבל הבנות במלון שמעו שאנחנו חוגגים יומולדת והתאמצו במיוחד. זו מסעדת גריל יפני, שבה נתחי הבשר נצלים לפניך. היה טעים, נעים וארוך (ולא ויתרנו על הקובה ביף). שעתיים וחצי ארוחה עם מיליון שלבים ומנות. 

מחר נוסעים ל-Hakone (כן, שוב קמים מוקדם).

יום 3: אוסקה

למחרת בבוקר (הפעם הוא פירגן לנו שש שעות שינה שלמות!) נסענו לאוסקה. איך עושים את זה? עם הדפים שהבנות במלון הכינו לנו זה ממש קל, אבל יש מצב שגם לבד היינו מסתדרים: לוקחים מונית לתחנה המרכזית, קונים כרטיסים במכונה (בניגוד למה שהזהירו אותנו יש במכונה כתוביות גם באנגלית) ומשלמים לפי היעד. יש מפות מוארות שמראות את קווי הרכבת ואת המסלולים שלהן, וליד כל תחנה מצוין המחיר שעולה להגיע לשם. מי שמתחכם ומשלם פחות פשוט לא יכול לצאת בתחנת היעד. ממה שאני ראיתי הבעיה היחידה לתיירים היא שלא שמות כל התחנות מתורגמים לאנגלית, אבל העיקריות ואלה שמעניינות את רובם בהחלט כן אז אפשר להסתדר, וגם כשצריך להחליף רכבות בדרך זה לא נורא. 

שילוט בתחנת רכבת באוסקה. ושיהיה לכם בהצלחה עם זה

אגב, כשנוסעים למקומות היותר מתוירים זה הרבה יותר פשוט, כי היפנים היעילים כבר הכינו מראש פתקים באנגלית עם כל הפרטים החשובים ותשובות לכל השאלות של התיירים כמו כמה עולה, באיזה רציף, כמה תחנות, איפה לרדת וכמה זמן נוסעים. לוקחים פתק, קונים כרטיס ואתם מסודרים.

למעשה, מצאנו שהחלק הכי מסובך בנסיעה ברכבת זה לדעת איפה לעמוד ברציף. על הרצפה מסומנים כל מיני עיגולים ומשולשים והיפנים עומדים מאחוריהם בשני טורים ישרים כמו סרגל. כשהרכבת מגיעה הטורים נערכים משני צידי הדלת, נותנים לאנשים לרדת ורק אז עולים. כל זה מובן והגיוני, רק לא הצלחנו להבין מה ההבדל בין עיגול למשולש ופשוט עמדנו איפה שראינו שיש פחות אנשים. יש מצב שטעינו, אבל הם כל כך מנומסים שלא אמרו כלום. 

ממש כמו בישראל. התור לרכבת בתחנה המרכזית של קיוטו

בתחנת הרכבת באוסקה חיכתה לנו נציגה של Osaka cycle ולקחה אותנו לטיול אופניים שהזמנו מראש. הצטרף אלינו בחור סינגפורי בשם לי שמתחתן עוד חודשיים וקיבל מארוסתו טיול במתנה. 

 


עם לי והמדריכה

הסיור עובר בדאונטאון של אוסקה, בטירה המקומית ובפארק והוא מאוד מאוד נחמד. בהתחלה התלבטנו אם לקחת סיור אוכל, אבל אמרו לנו שאם זו פעם ראשונה שלנו אז עדיף את הסיור הכללי. זה היה נכון. בשלוש שעות הספקנו לקבל מבט כללי על העיר, ובכלל סיורי אופניים הם דרך נהדרת להכיר ערים חדשות כשיש זמן מוגבל. חוץ מזה סיור האוכל נמשך חמש שעות, ואחרי שלוש שעות על האופניים הקטנים שלהם כבר לא ממש יכולתי לשבת. הנה כמה תמונות מהסיור:

דאונטאון אוסקה נמצא על אי קטן בלב העיר

כל העצים סביבי ומאחורי הם עצי דובדבן, שבעוד שבוע בדיוק יהיו בשיא פריחתם. בינתיים תדמיינו

הטירה באוסקה וזוג שמתחתן שם. חוץ מהעלייה הפסיכית שיש בדרך לשם, הכל היה סבבה

אחרי הסיור המדריכה המליצה לנו על מקום מאןד טרנדי באוסקה לראמן והלכנו לשם עם לי. בדרך קנינו בדוכן רחוב את שני מאכלי הרחוב האוסקים המפורסמים Takiyaki ו-Okonomiyaki. הראשון זה כדורי בצק שממולאים בחתיכות תמנון, והשני זה מעין פנקייק ממולא בכרוב ותמנון. הראשון טעים, השני מוזר. 

טקיאקי

אקונומיאקי

כשהגענו לראמניה, שנקראת jet, היה שם תור שבישר טובות ולשמחתנו דווקא התקדם מהר. הראמן בהחלט הצדיק את התור, עם ציר עוף ממש סמיך (נראה לי שהם פשוט טוחנים את המרק יחד עם העצמות של העוף). ככה זה נראה:

אחרי הראמן נסענו לאצטדיון שבו נערכת אליפות הסומו. זו תחרות שנערכת כל שנה באוסקה באביב, והכרטיסים נמכרים באינטרנט כמה חודשים לפני. בכל שנה חמש דקות אחרי שהאתר נפתח כל הכרטיסים נמכרים והדרך היחידה להשיג כרטיסים היא דרך סוכן. אז אלון לקח סוכן כזה שהשיג לנו כרטיסים. מתברר שאפשר לבחור לשבת קרוב, שאז הישיבה היא על כריות על הרצפה, או מאחור על כיסאות. כמובן שההבדל במחיר משמעותי. אנחנו השגנו כרטיסים לשורה הראשונה של הכיסאות והיה אחלה ממש. האולם היה מפוצץ. 

התחרות עצמה, אף שהייתי סקפטית עוד באירופה, הייתה מדהימה. אלון, שנוהג לראות סומו להנאתו בטלוויזיה, הכיר את המתחרים והסביר לי מי זה מי. אז ככה: הגענו ליום הלפני אחרון של התחרות, כלומר יום לפני הגמר, והגענו אחר הצהריים, בדיוק לשלב שבו התחילו להתחרות גם המתאבקים בדרגה הבכירה ביותר, שנקראים יקוזונה. כיום יש ארבעה יקוזונות, ששלושה מהם מונגולים ורק אחד יפני. למעשה היוקוזונר היפאני הוא הראשון שמגיע לדרגה הזאת ב20 השנים האחרונות, מה שגרם ליפאנים להיות באקסטזה כל התחרות. 

הקרבות מאוד קצרים אבל מלווים בטקס מרשים. קודם כל המתאבקים עולים לזירה ועושים תנועות שמרטיטות את הקהל. למשל כשיקוזונר מרים רגל כולם ביציע שואגים מהתרגשות (טוב, עם כזה משקל זה באמת לא פשוט). אחר כך הם עומדים זה מול זה ועושים כאילן הקרב מתחיל, אבל לא. הם קמים, הולכים לנגב את הפנים, מכים את עצמם קצת לעידוד ואז לוקחים חופן מלך ומעיפים באוויר כדי לגרש את השדים. רק אחרי כל זה הם כורעים זה מול זה והשופט מסמן להתחיל. 

 הצגת המשתתפים בתחרות

הקרב עצמו כאמור קצר מאוד. המטרה היא להפיל את היריב או להעיף אותו אל מחוץ לזירת החימר. אפשר לעשות את זה בהטלה (תופסים בחיתול ומרימים), בדחיפה או פשוט כשהיריב מסתער עליך לזוז הצידה, ואז עם כל המשקל שלו הוא פשוט נופל כמו שק תפוחי אדמה. הקרוב שראינו היו מכל הסוגים, וכל ניצחון או הפסד התקבלו בקהל בקריאות אדירות. אגב, כשהקרב מסתיים המפסיד יורד מהזירה והמנצח מקבל מהשופט מעטפה.  לדברי אלון זו פשוט גירסת הסומו של טלנסקי. כן, מעטפה עם כסף כפרס על הניצחון. ואכן, ככל שהקרבות התקדמו המעטפות גדלו. בקרב האחרון המנצח כבר קיבל קופסה ולא מעטפה ...

היינו שם שלוש שעות שעברו בטיל. הייתה חוויה מהממת ובהחלט מומלצת. 

אחרי הסומו הסתובבנו קצת באוסקה, שמתברר שיש בה חיי לילה סוערים מאוד. אכלנו במסעדה בשם Dotombori. זו מסעדה מוכרת בעיר שכל התפריט שלה מבוסס על סרטנים. בסושי, בשאבו שאבו, במרק או בעצם בכל דבר חוץ מבמי השתייה. למרבה המזל, הסרטנים מגיעים מפוצחים אז נחסכת ההתעסקות המלכלכת. 

אוסקה בלילה

כשיצאנו משם היה כבר ממש מאוחר ולפנינו עוד נסיעה ברכבת חזרה. הגענו למלון ממש מאוחר, ושאלתי בזהירות את אלון, סליחה את המפקד, אם אולי מחר אפשר לקבל קצת יותר שעות שינה. קיבלתי תשובה שלילית וריתוק.