הכיוון (כבר לא) מערב

יום #14: בדרך לילוסטון

היום עזבנו את Browning בדרכנו דרומה. אחרי שני ימים עמוסים בפארק גליישר, החלטנו על יום באיזי (חשוב לעשות את זה מדי פעם, אחרת סיר הלחץ עלול להגיע לרתיחה): קמנו מאוחר, ירדנו לג'קוזי, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרך. 

הדרך מגליישר לילוסטון אורכת כשש שעות, אולי קצת יותר, וחוצה את מונטנה מצפון לדרום. אנחנו חילקנו אותה לשני מקטעים: היום ניסע קצת יותר מארבע שעות ומחר עוד שעה וחצי. יצא שנסיעה של ארבע שעות מגליישר הביאה אותנו לעיר עלומה בשם Bozeman שבאמת אין לכם שום סיבה להגיע אליה.

הנסיעה לבוזמן עוברת כמעט כולה בדרך משעממת, מונוטונית, וצהובה כשמסביב יש רק כלום ושום דבר. הגענו לבוזמן בצהריים ולא מצאנו שום דבר מעניין לעשות בה, אז הלכנו למול המקומי, שהיה שומם בדיוק כמו כל הסביבה. ניצלתי את ההזדמנות לחדש את הלק והרשתי לעצמי להתפרע עם הצבע (תחסכו ממני את הצקצוקים המזועזעים, האמת היא שהייתי הכי שמרנית שם כי כל האחרות עשו נוצצים וציורים. ואגב, היו שם גם ילדות ממש קטנות ומתברר שהן הולכות למכונים האלה לעשות לק באופן קבוע. שוקינג).

אני והלק החדש שלי

חזרנו למלון, השלמנו שעות גלישה באינטרנט והלכנו לאכול. אחרי יומיים של אוכל מחורבן הלכנו למסעדה איטלקית שאלון מכיר מרשת Olive Garden והיה ממש טעים. סלט, פסטה - כל מה שאדם שבע המבורגרים יכול לבקש. 

יום #15-17: Yellowstone NP 

הידעתם שילוסטון הוא הפארק הלאומי הראשון בעולם? הוא נחנך לפני כ-150שנה ומאכלס יותר מחצי מהאתרים הגיאותרמיים שעל כדור הארץ (10,000 בסך הכל, מתוכם 300 גייזרים). מוויקיפדיה למדתי שלפני 30 שנה השתוללה בו שריפה שכילתה יותר משליש (!) משטחו, אבל היום כמעט ולא רואים את זה. העצים המתים היחידים הם אלא שלא שרדו את התפרצויות הגייזרים ואת פעילות המעיינות החמים שבשטח הפארק.

רוב שטח הפארק מכוסה בתוצרים של התפרצות געשית אדירה שהתרחשה לפני 640 אלף שנים. למעשה האיזור כל כך רגיש, שבכל שנה מתרחשות בו אלפי רעידות אדמה שאת רובן לא ניתן להרגיש. עד היום האדמה שם רוחשת פעילות געשית מטורפת, כשכל מטר אפשר לראות אדים יוצאים מהאדמה, מעיינות רותחים או גייזרים מבעבעים. למעשה, להסתובב בפארק זה הכי "מסע אל בטן האדמה" שאפשר לדמיין. אלון אמר שזה כמו להסתובב בשטח צבאי באמצע תרגיל אוגדה כשרואים את שאריות הפיצוצים. ככה זה נראה:

את היום הראשון שלנו בפארק הקדשנו לראפטינג. הזמנתי עוד מהארץ ראפטינג על נהר הילוסטון בחברה בשם Flying Pig שנמצאת בעיירה Gardiner בכניסה הצפונית לפארק והיו עליה המלצות טובות. בחרתי מסלול ראפטינג לאורך 18 מייל, כולל ארוחת צהריים, ועל הדרך ביקשתי גם שיהיה מסלול קופצני אם אפשר. ובכן, היה אפשר. 

קיבלנו סירה עם עוד משפחה, הולבשנו בחגורות הצלה ובנעלי מים - ויצאנו לדרך. היו קפיצות ממש גדולות ונרטבנו לגמרי, אבל זה היה חלק הכיפי ביותר. בקטעים הרגועים יותר הילדים נכנסו למים, שהיו קרים למדי אבל לא קפואים כמו בגליישר. בגלל ההשפרצות לא לקחנו את המצלמה איתנו והצטלמנו רק קצת בטלפון:

מתברר שלמשייטי הסירות יש מנהג להעמיד ילד על החרטום ואז לסובב את הסירה עד שהוא נופל (או מחזיק מעמד). הם קוראים לזה The wheel of fortune ואיתמר וגיא נהנו מזה מאוד. המשפחה ששטה איתנו הייתה מסינסנטי והם היו כל כך שקטים ובשוק, שהרגשנו לא נעים בהיותנו הישראלים הקולניים שאנחנו. 

כשירדנו מהסירה הילדים אמרו שזה היה אחד הדברים הכי כיפיים שהם עשו. נו, הייתי מרוצה. אוטובוס שחיכה לנו בסוף המסלול החזיר אותנו לאוטו - ובדיוק ברגע שעלינו לאוטובוס התחיל מבול. היה לנו ממש מזל.

המשיט של הסירה סיפר לנו שממש קרוב לאיפה שהיינו יש מעיינות חמים בשם Boiling river. מאחר שירד גשם חשבנו שזה יהיה נחמד להתרחץ שם. אלא שהמעיינות היו לא חמים אלא רותחים! מים בטמפרטורה של יותר מ-40 מעלות שיוצאים מבטן האדמה וזורמים לנהר קפוא. עכשיו, כל המטיילים מתרכזים בנקודת החיבור בין המים הרותחים למים הקרים בהנחה - ההגיונית למדי - שיהיו שם מים נעימים, בטמפרטורה ממוצעת של שני הזרמים - אבל לא, אתה יושב במים ומקבל רגע אחד זרם קפוא וברגע שלאחריו מים רותחים. אני עוד שרדתי את זה, אבל אלון והילדים לא נהנו בכלל.

Boiling river

משם המשכנו דרומה בדרך לכניסה המערבית של הפארק, שם נמצא המלון שלנו לשני הלילות הבאים. תיכנננו לעצור בדרך גם ב-Mammoth Hot Springs, אבל הגשם שהלך והתחזק הבריח אותנו משם והסתפקנו בסיור מהחלון של האוטו.

ככה זה נראה מהאוטו

בהמשך עצרנו קצת בצד הדרך לנמנם באוטו, מחכים שמזג האוויר יתבהר, וזה עבד - השמש יצאה! אז ניצלנו את ההזדמנות לבקר ב-Norris Basin Geyser. זה מסלול מעגלי של 2.5 ק"מ שעובר בהמון בריכות מבעבעות וגייזרים בגדלים שונים, כולל אחד שהתפרץ ממש כשעברנו לידו. ב-Norris יש את הגייזר הפעיל הגבוה ביותר בעולם, שמתפרץ לגובה של 92 מטר. בניגוד לשאר הגייזרים, שהפארק מפעיל אפליקציה מיוחדת שמאפשרת לך לדעת כל כמה זמן הם יתפרצו (לפי יום ושעה) ולתזמן את הביקור בהתאם, בנוריס אין דרך לנבא. לפי השלט שנמצא לידו, הגייזר הזה התפרץ בפעם האחרונה בספטמבר 2014, ואין לדעת מתי זה יקרה שוב. בינתיים הוא יורק ופולט מים ואדים בגובה של כמה מטרים ספורים, וגם זה מרגש ממש. הנה:

גייזר קטן מתפרץ ממש לכבודנו

בערב הלכנו לאכול במסעדה מקומית ב-West Yellowstone. איתמר ואלון ניסו המבורגר וסטייק (בהתאמה) מבשר ביזון, בעוד שחר גיא ואני נרתענו מהרעיון. המסקנה שלהם: זה מאוד דומה לבקר.

הכבישים בפארק ילוסטון מסודרים כמו הספרה 8 ואת היום השני שלנו בפארק התחלנו בעיגול התחתון, שם מרוכזות רוב האטרקציות השוות. נסענו קודם כל לכיוון ה-Grand Parismatic spring, הידוע כבריכה עם הצבעים היפים ונחשב לאתר הכי מצולם בפארק. 60 שניות על הצבעים: מרכז המעיין כחול מרהיב וסביבו יש טבעות בצבעי ירוק, צהוב וכתום. הצבעים נוצרים כתוצאה מפעילות של בקטריות שמיצרות כלורופילים של צבע. מאחר שהטמפרטורה במעיין יורדת ככל שמתרחקים מהמרכז, חיות במעגלים השונים בקטריות שונות שיוצרות צבעים שונים. זה בגדול, לא מתחייבת על הפרטים. בכל מקרה, זה מקסים מקסים!

יש תצפית ממפלס המעיין ויש תצפית ממרפסת מוגבהת. כמובן שמהמרפסת רואים הרבה יותר טוב את הצבעים

משם המשכנו לגייזר ה-Old Faithful, שהוא הגייזר המפורסם בעולם והסיבה המרכזית לזה שאנשים מגיעים לילוסטון. אומנם נוריס גבוה ממנו פי שלושה, אבל נוריס מתפרץ פעם בכמה שנים ואי אפשר לחזות מתי זה יקרה, ואילו האולד פיפתפול מתפרץ כמו שעון כל שעה ו-10-30 דקות ואפשר לחזות בדיוק מתי. למעשה, ליד הגייזר יש שלט שמכריז מתי תהיה ההתפרצות הבאה, בדיוק של 10 דקות לפה או לשם, ואנשים תופסים מקום תצפית מראש כדי לא לפספס. גם אנחנו תפסנו מקום וחיכינו.

מחכים להתפרצות

ההתפרצות עצמה נמשכת דקה בערך, אבל זה כל כך מרשים שאין דרך לתאר. לחשוב שזה קורה כל שעה וכמה דקות כבר מאות שנים זה לא יאומן. הנה תמונות של לפני ותוך כדי:

לפני

וברגע השיא

אחרי הגייזר המשכנו בנסיעה לאורך הכביש והגענו למקום במזרח הפארק בשם Hyden Valley - עמק ירוק ענק שבו אמורים להיות עדרי ביזונים גדולים. נו, העמק אכן ירוק וענק אבל אפילו חצי ביזון לא ראינו שם. למעשה שני הביזונים היחידים שראינו כל הטיול היו בכלל ליד הכביש שנסענו בו. באיזה שהוא שלב צחקנו שאיתמר אכל את כל הביזונים בפארק בהמבורגרים שלו ולא נשארו יותר...

אחרי שראינו שני ביזונים יצוגיים - כולל אחד שהיה ממש ליד האוטו שלנו - אפשר לומר בוודאות שזו חיה מכוערת שאין לתאר. כל כך מכוערת שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה. גדולה, שחורה ונראית לגמרי פרה-היסטורית. 

אה, ובאחד מעיקולי הדרך ראינו פתאום המון אנשים מתקהלים. כשהתקרבנו ראינו קבוצות של אנשים מתרכזים סביב כמה טלסקופים שפוזרו שם. כשתהינו מה פשר ההתקהלות אמר לנו מישהו שרואים דב גריזלי. הצצנו בעינית וואללה - ראינו דב גריזלי. אומנם זה פחות מרגש מלפגוש אותו על השביל, אבל עדיין, דב זה דב ועשינו וי גם על זה.

התחנה האחרונה שלנו הייתה ב-Artist's Paintpot, שאמור להיות איזור של בוץ מבעבע בצבעים שונים. זה היה המקום המאכזב של היום כי ראינו רק שני איזורי בוץ מבעבעים והם היו באפור ובלבן. זה היה נחמד, אבל לעומת מה שהובטח לנו - פייר, התאכזבנו.

למחרת יצאנו לייעדנו האחרון בפארק, ה-Grand Canyon של ילוסטון. בתור מי שהיו בגרנד קניון המקורי באריזונה, באנו עם ציפיות גדולות. אז זה לא גדול ולא עמוק כמו הגרנד קניון, אבל זה מרשים מאוד, עם מפלים אדירים שאפשר לצפות עליהם פעם אחת מרחוק ופעם אחת ממש מראש המפל. תיכננו לעשות מסלול בגדה הדרומית של הקניון שיורד 327 מדרגות אל ראש המפל (ואז עולים אותן בחזרה כמובן), אבל הוא היה סגור לשיפוצים אז עשינו מסלול דומה בגדה השנייה של הקניון רק בלי המדרגות. הירידה הייתה קלה, העלייה פחות.

המפל מרחוק

ומקרוב

משם המשכנו לכמה נקודות תצפית על הקניון, ואז החלטנו לנסות להיכנס ל-Lamar Valley שהוא האיזור שכולם אומרים שבו אפשר לראות דובים. נסענו בכביש וכרגיל לא ראינו כלום. החלטנו להמשיך עד אחד הלודג‘ים ולאכול שם צהריים ואז לחזור.

חמש דקות לפני הכניסה ללודג‘ היה פתאום פקק עצום. כבר למדנו שאם יש פקק בפארק זה כי מישהו ראה דב ועצר לצלם. ובאמת, היה שם דוב שחור שישן מתחת לעץ על שפת הנהר, ממש קרוב לשפת הכביש. בקושי אפשר היה לראות אותו או להבדיל בינו לבין הצל של העץ, אבל כולם עצרו להסתכל עד שהגיעה הריינג‘רית וגירשה את כולם למכוניות בטענה שמסוכן לעמוד כל כך קרוב לדוב. נו, עשינו וי גם על הדב השחור.

כמו בציורים של ג'קי: נסו למצוא את הדב מתחת לעץ

אכלנו ארוחת צהריים ב-Roosvelt Lodge והיה טעים באופן מפתיע (בכל זאת, מסעדה יחידה באמצע שום מקום). משם יצאנו חזרה בדרך החוצה מהפארק. הילדים סיכמו שגליישר פארק יותר יפה, אבל ילוסטון יש דברים יותר מגניבים. נראה לי שזה תיאור מדויק.

זהירות, פוסט ארוך עם הרבה תמונות (מומלץ לראות במחשב ולא בטלפון).

יום #11: מונטנה

גם היום היה יום של נסיעה בעיקר. קמנו מאוחר ויצאנו לדרך רק ב-10. חצינו את מדינת איידהו ונכנסו למונטנה, עוברים בדרך גם ל-Time Zone אחר ומזיזים את השעון שעה קדימה. נסענו באיזי, עוצרים מדי פעם למתוח איברים, להביט בנוף המהמם שהתחלף מירוק וכחול לחום וצהוב, ולהקפיץ אבנים בנהר:

הנוף בדרך

מקפיצים אבנים בנהר

בצהריים הגענו ל-Flathead Lake שהוא אגם גדול במערב מונטנה. האגם מקסים, ומאחר שבחוץ היה חם נורא והמים היו נעימים מאוד, החלפנו מיד לבגדי ים וקפצנו פנימה (יש יתרון בזה שכל הציוד שלנו כל הזמן איתנו).

אחרי הרחצה באגם הייתה לנו עוד איזה חצי שעה נסיעה למלון שהזמנו ב-Kalispell, שהיא העיר הגדולה שנמצאת בכניסה הדרם מערבית ל-Glacier NP. אז נסענו לאט, התפעלנו מהנוף ומדי פעם התקרבנו לשפת האגם להביט בבתים היפים של מי שגר שם:

המעגן הפרטי בשכונת מגורים על שפת האגם

השמיים כחולים במיוחד במונטנה

רגע לפני שהגענו למלון עוד עצרנו ב-Krispy Kreme, חנות הדונאטים החביבה על אלון שמשום מה תמיד פספסנו אותה בטיולים שלנו. הפעם הוא לא ויתר והצליח להלהיב גם את הילדים בטונות הסוכר והבצק האלה. העברנו אחר צהריים רגוע בבריכה של המלון והלכנו לישון מוקדם, כי מחר צריך לקום מוקדם. קליספל ממוקמת בכניסה הדרום מערבית של Glacier NP, ומחר אנחנו רוצים להיכנס לפארק מוקדם, לקחת מפות ולהספיק לעשות כמה טראקים.

יום #12-13: Glacier NP

וואו! איזה יומיים מהממים עברו עלינו. לא להאמין שנופים כאלה קיימים במציאות. פשוט וואו!

כמה מילים על הפארק: גליישר פארק הוא למעשה הצד הדרומי של הרי הרוקי הקנדיים. חוצה אותו כביש אחד ויחיד שנקרא Going To The Sun או בקיצור GTTS, הנחשב לאחד היפים באמריקה. הפארק כשמו כן הוא, מרובה קרחונים, אם כי ההתחממות הגלובילת נותנת בו את אותותיה: אם לפני מאה שנה היו בו יותר ממאה קרחונים, היום יש בו 20 בלבד, וגם הם הולכים ומצטמצים. יש בפארק עשרות אגמים עם מים בצבע טורקיז, יותר מ-700 מייל של מסלולי הליכה יפהפיים - וכל זה בפארק שפתוח רק חודשים ספורים בשנה, כי בשאר הזמן הוא מכוסה בכמויות אדירות של שלג.

אז אחרי לילה ב-Kalispell קמנו מוקדם כדי להגיע פארק. יולי אוגוסט הם החודשים העמוסים ביותר בפארק וההמלצה היא להגיע מוקדם. הכניסה עולה 30 דולר לרכב והפס תקף לשבוע, כך שאפשר לצאת ולהיכנס מאיזו כניסה שרוצים. מאחר שידענו שאין הרבה מקומות לעצור ולאכול בפארק, וגם לא רצינו להיות מוגבלים, הצטיידנו מבעוד מועד בסנדביצ‘ים ובסופגניות מ Krispy Kremes - (אלון והילדים התייצבו בשש בבוקר בסניף שנמצא בדיוק מול המלון). ספוילר: זה היה האוכל הכי טוב שאכלנו ביומיים הבאים.

נכנסנו לפארק מהפינה הדרום מערבית והתחלנו לנסוע ב-GTTS. הכביש באמת יפה מאוד והנופים שהוא חולף דרכם יפהפיים. כשהגענו למסלול הראשון שתיכננתי לנו - The Hidden Lake - התברר שמגרש החנייה בנקודת הכניסה למסלול מפוצץ במכוניות, ועוד עשרות מכוניות מסתובבות בתקווה שמישהו ייצא ויפנה מקום. כבר עמדנו להתייאש, אבל קראתי שזה אחד המסלולים היפים בפארק ולא רציתי לוותר. בהיותנו הישראלים שאנחנו, פשוט ירדתי מהאוטו ועקבתי אחרי אנשים בתקווה למצוא מישהו בדרך לאוטו ולהתביית עליו. בסוף מצאתי זוג מבוגר שבדיוק הגיע לאוטו. שאלתי אותם אם הם יוצאים והם אמרו not yet. בלי להתבלבל שאלתי אותם מתי כן, והם אמרו שהם רק הולכים לשירותים ויוצאים. נו, דטס גוד אינף פור מי. אז פשוט עמדתי ושמרתי על מקום החנייה עד שהם חזרו מהשירותים. נשבעת לכם שלא הייתה שום דרך אחרת להשיג מקום חנייה שם.

המסלול עצמו היה מהמם. אורכו 5.4 מייל (8.7 ק"מ) והוא מתחיל כמסלול של מדרגות עץ מהונדסות והופך להיות פראי וטבעי עד שמגיע לאגם ציורי (אין דרך להתחמק מהמילה הזאת. לא מבטיחה שלא אשתמש בה שוב) שעל גדותיו רועים עזי הרים. מקסים.

משם המשכנו בכביש למסלול השני שתכננת לנו לאותו יום - Grinell Glacier. מה אני אגיד לכם, כנראה שהמשפחה שלנו לא יכולה לעשות מסלול בלי לטעות (ע"ע הפארק הלאומי שננדואה לפני שנתיים). אבל הפעם הטעות הייתה כולה שלי. קראתי שהמסלול הוא 6 מייל - 9.5 ק"מ - וחשבתי לעצמי שזה סביר בשבילנו. מה שלא קראתי היה שזה 9.5 ק"מ לכל כיוון. ושזה בעלייה. ושאנחנו עושים את זה באמצע היום, כלומר בשעות הכי חמות.

נו, נו. היה קשה בטירוף (במיוחד אחרי שבועיים של המבורגרים) אבל גם מהמם ביופיו. המסלול עובר לאורך כמה אגמים וחוצה מפל גדול שחייבים לעבור דרכו. לקרחון עצמו לא הגענו בסוף כי עשינו חשבון שאנחנו עלולים להיקלע לחושך, אבל זה לא באמת משנה. היה יפה ומתגמל גם ככה. חישוב מהיר העלה שהלכנו 16 ק"מ. אם נוסיף לזה את ה-8.7 שעשינו קודם, זה לגמרי מטורף. ספגתי בהכנעה את הגערות והנזיפות של כולם, והבטחתי להם שאבדוק שוב את המסלול שתכננתי למחר.

הנוף לגמרי מפצה על הקושי

המפל שחייבים לעבור דרכו

Grinell lake

חזרנו למלון הרוגים. המלון נמצא בעיירה מחוץ לפארק בשם Browning. כזה חור לא ראיתם בחיים שלכם (וזה עוד המקום המרכזי שאלון התעקש שנישן בו אחרי שמקום קטן יותר שאני מצאתי קרוב יותר לכניסה לפארק לא מצא חן בעיניו). היא נמצאת בלב שמורת אינדיאנים והדרך אליה עוברת במיילים רבים של שממה ושיממון בלי נפש חיה באופק. העיירה עצמה פשוטה מאוד, כל התושבים שלה נראים חצי אינדיאנים והכי גרוע - אין בה כמעט מקומות לאכול (יש פיצריה שהשם שלה כתוב בעט על לוח עץ!). ליד המלון שלנו היה קזינו ואמרו לנו ששם יש גם מסעדה, אז הלכנו לשם כי זה היה ממש קרוב ולא היה לנו כוח לחפש משהו אחר. מה אני אגיד לכם, טעים זה לא היה.

למחרת בבוקר חזרנו לפארק, והפעם עשיתי שיעורי בית. ויתרתי על המסלול הארוך שתיכננתי ובמקום זה בחרתי אחד קצר יותר. המסלול נקרא Saint Mary Falls ואורכו 6 מייל. הוא עובר על שפת אגם Saint Mary ואז דרך ארבעה מפילים יפהפיים, שהגדול שבהם הוא Virginia Falls. היה ממש יפה ובכלל לא קשה.

 

Saint Mary lake

באחד הקטעים לאורך המסלול חלפה על פנינו משפחה ושנייה אחר כך איתמר אמר לאלון "תראה איזה משוגעים, הם הולכים את זה בכפכפים". אלון מיהר להשקיט אותו ”ששש, הם ישראלים". איתמר היה נבוך ממש והתמרמר "מאיפה אני צריך לדעת שהם ישראלים?". "אממ", אמר לו אלון, "אולי זה שעל החולצה של האבא כתוב בעברית 'מרוץ עין גב‘ היה צריך לתת לך איזה רמז??“. זה היה מצחיק ממש.

אחרי המסלול נסענו לאחד האגמים כדי להתרחץ בו (בצהרים מזג האוויר נהיה ממש חם אז הכי כיף זה להיכנס למים ולהתרענן), אלא שהמים היו קפואים ממש ורק איתמר וגיא העזו.

עייפים ומרוצים חזרנו ללילה נוסף ב-Browning. נוכח החוויה של אמש, עצרנו בדרך לאכול בעיירה אחרת, East Glacier Park. נו, גם פה האוכל היה נורא ואיום. למעשה כבר יומיים לא אכלתי שום דבר טעים. אני מוצאת את עצמי מפנטזת על פיצה האט...

 מחר עוזבים את הפארק ויורדים דרומה לכיוון ילוסטון.

יום #8: פורטלנד, אורגון

הבוקר אלון הלך לכמה שעות לעבודה והילדים ואני עשינו קצת קניות ב-Target שליד המלון. הלכנו  לשם ברגל וכל הדרך זכינו למבטים המומים מנוסעי המכוניות שחלפו על פנינו, שלא האמינו שמישהו אשכרה משתמש במדרכות. נראה לי שעד שראו אותנו הם בכלל לא הבינו מה השימוש של רצועת הבטון הזו שליד הכביש. 

בצהריים נפרדנו מקליפורניה ויצאנו לטיול הגדול שלנו, שיקיף את אורגון, וושינגטון, אידהו, מונטנה ויוטה ובסופו נחזור שוב לכמה ימים בקליפורניה. בתור התחלה נסענו לשדה התעופה של אוקלנד, החזרנו את האוטו ולקחנו טיסה ל-Portland Oregon, שם גרים החברים שלנו תמר ורון. פורטלנד אורגון היא לא מרכז העולם, בלשון המעטה, ועדיין זהו ביקורנו השלישי בה (ובאמת קיבלנו גלידה!). הטיסה קצרה ממש, משהו כמו שעה ורבע, ובדרך אפשר לראות מהאוויר את גשר הזהב: 

לקחנו אוטו חדש, נוח בהרבה מהקודם, התמקמנו במלון ואחר הצהריים הגענו לבית של תמר ורון, שגרים בבית מהמם בשכונה שקטה וירוקה בפאתי פורלטנד. אכלנו יחד ארוחת ערב משובחת (אחלה סטייקים, רון!), שמענו חוויות קולג‘ מהבת שלהם מיקה והיה כיף ממש. 

יום #9: סיאטל, וושינגטון

הבוקר יצאנו יחד עם תמר ורון ל-Seattle שבמדינת וושינגטון, סיאטל היא העיר הגדולה ביותר בצפון מערב ארה“ב והיא נקראת על שמו של של צ‘יף אינדיאני ששלט בשבטים שחיו באיזור. ואכן, בכיכר המרכזית של העיר, Pioneer Square, יש פסל של אותו צ‘יף. הנה אנחנו בכיכר, עם תמר ורון:

בסיאטל הסתובבנו בשוק הדגים, שם המוכרים נוהגים לזרוק דגים מדוכן לדוכן לקול צהלות התיירים. ליד השוק יש את הסניף הראשון בעולם של סטארבקס, שנוסד 1971 ומאז גדל ל-21 אלף סניפים ביותר מ-60 מדינות. עמדנו נדהים מביטים בהמוני התיירים שעומדים בתור אינסופי כדי לקנות משהו בסטארבקס המקורי, למרות שכל שני מטר בעיר יש סניף סטארבקס שמוכר בדיוק אותו דבר, רק שהוא לא המקורי. 

Pike Place Market

היה מעניין לראות את הלוגו המקורי של סטארבאקס בהשוואה להיום. ההבדל העיקרי שאנחנו מצאנו הוא שהלוגו הפך מחום לירוק ושכיסו לבת הים את הציצי. אתם רואים, צניעות זה אישיו לא רק אצלנו.

הלוגו החדש (מימין) והמקורי

אכלנו יוגורט ב-Ellenos שנחשב מאוד טרנדי (ככה מיקה אמרה), עשינו סיבוב בגלגל הענק של קו המים (למעשה רק תמר וגיא עלו, ונתקעו שם איזה חצי שעה), ואז נסענו לאגם ועשינו קיאקים. מזג האוויר היה מושלם והיה כיף ממש. טוב, אולי לא לאלון שהיה בסירה עם שחר וגיא וכל הדרך נזף בהם שהם לא חותרים טוב ולמה רק הוא עושה תמיד הכל וכו'.

גיא מאושר בגלגל ענק

שטנו בקיאקים לאורך הבתים שלחופיו. לכולם יש מזח פרטי, סירת מירוץ, חצרות עצומות וחלונות גדולים שמשקיפים לאגם

שחר וגיא שומרים על מורל למרות הנזיפות מהמפקד הקשוח

בערב יצאנו לאכול במסעדה שמתמחה בדגים מקומיים ונקראת Ivar's Salmon House. המסעדה עצומה בגודלה ויושבת על שפת האגם עם נוף מדהים. היה טעים.

יום #10: בדרכים

הבוקר אלון ואני קמנו מוקדם, ירדנו לאכול ארוחת בוקר עם תמר ורון ואז יצאנו לעשות עוד סיבוב בעיר ולקנות כמה דברים בחנות של REI שהיא כמו למטייל, אבל בסטייל. היינו בה בביקרונו הראשון בעיר וקנינו שם את המנשא של שחר ואת תיק ההחתלה שלה, ששניהם היו מעולים והתבררו כקניה חכמה ביותר. אז הלכנו לשם שוב, רק כדי לראות שהחנות עדיין מדהימה אבל מאוד מאוד יקרה.

כל הזמן הזה הילדים נשארו בחדר לישון עד מאוחר ("אתם יכולים לצאת בלעדינו", הם אמרו, "אבל אל תעשו שום דבר כיפי שלא נתבאס שלא באנו") ואז ירדו לבד לארוחת הבוקר. כשחזרנו יצאנו כולנו לדרך מזרחה. הכיוון הכללי הוא Glacier National Park, והתוכנית היא לעשות את הדרך ביומיים.

נסענו בדרך נופית מדהימה, שמענו מוזיקה מצוינת (כל אחד שם בתורו את הפלייליסט שלו, כשכולם צועקים עליו "תעביר, תעביר, מה זה השיר הגרוע/הישן/המזרחי הזה" - גם זה סוג של בילוי משפחתי:)).

אחר צהריים הגענו למלון בעיר שכוחת אל בשם Ceour D'Alene, שנמצאת בדיוק באמצע הדרך. באידהו, קצת אחרי שעוברים את הגבול מוושינגטון. התמקמנו במלון ונסענו ללונה פארק שיש בעיר, שיש בו גם מתקני מים. חשבנו שבגלל שזה חור לא תהיה שם נפש חיה, אבל טעינו. בגדול. בניגוד לביקור בפארק הקודם, הפעם היה שבת ולכן היו תורים עצומים כך שהספקנו הרבה פחות מתקנים. ההי-לייטס מבחינת הילדים היו מתקן סירות מתנגשות שאפשר לעשות בו מלחמת מים, ורכבת הרים מעץ שהייתה ממש מפחידה.

יצאנו מהפארק ב-21:30 והלכנו לאכול בפיצה האט, המקום היחיד שהיה פתוח בשעה הזאת. באופן מפתיע כולנו נשבענו שזו הפיצה הכי טעימה שאכלנו. טוב, אולי היינו ממש רעבים. הגענו למלון ממש מאוחר והלכנו מייד לישון. עד כאן בינתיים.