הכיוון (כבר לא) מערב

One night in Bangkok and the world's your oyster"

The bars are temples but the pearls ain't free

You'll find a god in every golden cloister

A little flesh, a little history

"I can fell an angel sliding up to me

(one night in Bangkok/Murray Head)

בנגקוק: פעם ראשונה של הילדים, פעם שנייה שלי, פעם מי יודע כמה של אלון. לא משנה כמה פעמים תהיה פה, תמיד מה שתספר כשתחזור יהיה על איך הזעת כמו ברז מטפטף, כמה הקניונים עצומים ואיזה פקקים אדירים יש בכבישים.

נו, אז גם הפעם הזאת לא הייתה שונה. ממרומי הקומה ה-23 של ההילטון העיר נראית יפה, גם ביום ובעיקר בלילה:

אחרי שהתמקמנו בחדר יצאנו לארמון המלך. היו שם מיליון אנשים, וכשהגענו אמרו לנו ששחר ואני צריכות לכסות את הרגלים. בגלל שהיו כל כך הרבה אנשים בדלפק שמשאילים כיסויים נגמרה הסחורה, ולא הייתה ברירה אלא לקנות שניים מהרוכלים הרבים שעומדים בחוץ. אלון ניסה לפלס את דרכו החוצה בדוחק וחזר כמובן עצבני. אחר כך היה גם תור עצום לרכישת הכרטיסים, וכשכל זה קורה כשבחוץ 40 מעלות ו-400 אחוזי לחות - כיף גדול זה לא.

בפנים הארמון לא השתנה. עדיין מרשים, מושקע ועמוס תיירים:

כשיצאנו מהארמון הלכנו לראות את הבודהה השוכב (What pho). כבר מתחילת הטיול סיפרתי לילדים על הבודהה העצום הזה, והם כמובן חיכו לראות אותו. למעשה, על כל בודהה שראינו בטיול הם שאלו אם זה בבנגקוק יהיה יותר גדול.

קצת טריוויה: מדובר בפסל הבודהה השוכב הגדול ביותר בתאילנד - אורכו 46 מטרים וגובהו 15 מטרים והוא מצופה כולו בלוחות זהב. הפסל מעוצב בדמותו של בודהה בדרך לנירוונה, והמקדש שבתוכו הוא נמצא הוא המקדש הגדול והעתיק ביותר בבנגקוק. וזו הבעת הפנים של איתמר ושחר בשנייה שראו את הגודל של הבודהה:

אחרי הבודהה השוכב לקחנו טוק טוק לקוואסאן, בעיקר כדי להראות לילדים את הרחוב של כל התרמילאים (ניסינו לדמיין שם את שחר בעוד 10 שנים, ולא ממש הצלחנו). אלון הראה להם את הגסט האוס המעופש שגר בו לפני טריליון שנה והסתובבנו קצת בין הבסטות. כמובן ששומעים שם מלא עברית.

משם חזרנו למלון להתקלח, כי באמת נדמה שכבר לא נותרו לנו נוזלים בגוף, ויצאנו לארוחת ערב. הנסיעה למסעדה לקחה שעה בגלל הפקקים + רמזור אחד שפשוט לא עבד. מזל שהיינו במונית ממוזגת ולא בטוק טוק.

למחרת הלכנו כבר על האופציה הממוזגת. נסענו לקניון פאראגון וירדנו לאקווריום הענק שנמצא בקומות התחתונות שלו. זה אקווריום עצום ומפורסם עם כרישים, פינגווינים וכו' ובלתי נתפס שכל העסק הזה ממוקם במרתף של קניון! 

כשהגענו לשם התברר שאם מזמינים כרטיסים באינטרנט זה עולה חצי מחיר, אז עלינו לרגע לחנות של אפל בקומה ה-3 של הקניון, קנינו כרטיסים וירדנו חזרה. מאוד משתלם ומאוד נוח. האקווריום עצמו באמת מרשים. ראינו סטינג ריי עצום בגודלו אוכל, לוטרות משחקות בכדורים, וצוללנים יורדים להאכיל כרישים ומאוד מאוד מפחדים (באמת, הם נראו מבועתים. לא נעים לחשוב שהם עושים את זה פעמיים ביום בשביל תיירים). הנה כמה תמונות משם:

אחר כך הסתובבנו קצת בקניון, הכל רק לא לצאת לחום שבחוץ. קניון סיאם המפורסם היה סגור לשיפוצים אז הסתובבנו בעיקר ב-MBK, שמלא בבאסטות מסוגים שונים, ובקניונים המפוארים יותר פאראגון וסנטרל. אכלנו שם גם צהריים וגם ערב וחזרנו למלון רק בסוף היום. 

לפני שהלכנו לישון עלינו להציץ למסעדה שעל גג המלון. זו מסעדה עגולה שאפשר לראות ממנה את כל בנגקוק והמראה היה באמת מרשים. 

למחרת נסענו שוב להשלמת שופינג בקניון, וכשחזרנו הלכנו להשתכשך קצת בבריכת המלון. הבריכה ממש מקסימה ומפנקת. בכלל, המלון היה מאוד שווה - במיוחד ארוחת הבוקר שהייתה אחת הגדולות שראיתי (כולל אוכל סיני, תאילנדי, סושי, דמפלינגס וכו' בנוסף לדברים הרגילים). משם נסענו לשדה התעופה - והופ, הביתה.

עכשיו אנחנו בבית, עכשיו אנחנו כאן. ייקח לנו קצת זמן לעכל את כל החוויות, מזל שיש תמונות וסרט וידאו. היה טיול מעולה והיה לנו כיף גדול. איתמר כבר מתחיל לפנטז על טיול הבר מצווה שלו (המועמדים המובילים נכון לרגע זה הם ריו - הבר מצווה שלו יוצאת כמה חודשים לפני האולימפיאדה, ובורה בורה - בגלל אמא). הנה שיר אווירה לסיום: 

Heaven, I'm in heaven

המלון 

הבריכה 


זריחה 

view point

סלע grandfather (לידו יש סלע שנקרא grandmothe. תבינו לבד למה)

מה אני אגיד לכם, יהיה מאוד מאוד קשה לעזוב פה. כמו להיזרק מגן עדן.

לא יודעת אם התמונות מעבירות את התחושה, אבל קוסומוי זה עולם אחר. הכי רחוק מישראל שאפשר. אני רואה בפייסבוק את כל מה שכותבים על ברק וביבי, על עליית המחירים ואפילו על מירי רגב - וזה נראה לי כמו משהו שלא קשור אלינו בשום צורה. לא מבינה על מה מדברים ולמה מתעסקים בשטויות האלה כשאפשר במקום זה לשתות עוד איזה שייק עם פרח לוטוס קטן שתלוי על הכוס בפינה.

ההסתגלות שלנו מקום הייתה מהירה מאוד: קיבלנו שני חדרים צמודים על שפת הבריכה, ועל המרפסת בכניסה לחדר חיכו לנו סלי קש עם מגבות ים. עם הסלים האלה אנחנו הולכיםבבוקר לים, ובכל ערב משאירים אותם על המרפסת עם המגבות הרטובות. בבוקר אנחנו מוצאים בסלים מגבות חדשות. למעשה הסלים האלה הם הציוד הכי שימושי פה באי, כי מהרגע שהגענו אנחנו מסתובבים בבגדי ים ושורצים בים או בבריכה. כשנמאס בים עוברים לבריכה, וכשנמאס בבריכה חוזרים לים. כשצריך גיוון נכנסים קצת לג'קוזי. הדילמה הגדולה ביותר שאנחנו מתמודדים איתה כל יום היא איזה שייק להזמין (הכי טעים - מיקס פירות או פינה קולדה) מה להזמין לצהריים (אנחנו הולכים על תאילנדי, הילדים על אוכל מערבי) ואיפה לאכול ארוחת ערב. הכל כל כך רגוע, כל כך איטי, כל כך שקט, כל כך לא דומה לישראל. כל כך לא רוצים לחזור.... 

החדר שלנו (צולם מהמקום הקבוע שלנו בבריכה)

איתמר מנסה מיץ קוקוס

מדי פעם, כשמישהו בכל זאת דורש איזושהי פעילות, אנחנו עושים מסאז' (גם הילדים ניסו ומאוד מאוד נהנו), רוכבים על ג'ט סקי, יוצאים לטיול על החוף או יוצאים לסיבוב קניות בין הבסטות שברחוב הראשי (בעיקר בערב). שקלנו לקחת שיט לאי אחר עם שנורקלינג אבל זה גם יקר וגם פתאום לקום ב-7, לחכות להסעה ולבלות שעות בחברת אנשים אחרים נראה לנו כמו תיק גדול מדי. אלון הפניק את עצמו בוקר אחד בסיבוב גולף במגרש המקומי וחזר עם אגוז קוקוס עצום. אין מה לומר. קשה, קשה מאוד פה. 

הילדים קמים כל בוקר בסביבות 7:30 ורואים סרט בדי-וי-די שבחדר (יש במלון ספרייה גדולה של סרטי וידאו והם מחליפים לעצמם). כשאנחנו מתעוררים (בשאיפה ב-8:30 וצפונה) אנחנו מתקשרים אליהם ויוצאים יחד לארוחת בוקר. משום מה הילדים מתלהבים פה מאוד מלאכול לארוחת בוקר נקניקיות, דגים, פסטה וכאלה, במקום הביצים והקרואסונים המקובלים. יהיה להם קצת קשה להתרגל אחר כך בחזרה לקורנפלקס ולעוגיות. מצד שני, זה לא הדבר היחיד שיהיה להם קשה להתרגל אליו כשנחזור. אני כבר צופה את המבטים ההמומים כשאני אזכיר להם שבבית לא זורקים מגבות על הרצפה אחרי השימוש.

אחר כך כאמור היום שלנו מורכב מרצף משתנה של ים, בריכה, מזרון ים, ספרים, אייפד, ארטיקים, ארוחת צהריים ליד הבריכה, שנ"צ ויציאה לארוחת ערב. לפעמים אנחנו אוכלים במלון, לפעמים במסעדה בחוף שלנו ולפעמים אנחנו נוסעים לבקר בחופים אחרים ולמצוא מסעדות חדשות. בין לבין מסתובבים בין הבסטות וקונים שטויות מיותרות (איתמר למשל עבר פה מהפך אופנתי שלם כשקנה לעצמו שרשרת עם שן קרוקודיל וכובע עם מצחייה שטוחה. עם הצבע השחור שהוא קיבל פה הוא נראה ממש כמו ראפר מדופלם):

איתמר והשרשר בתמונה מהבוק ששחר עשתה לו

מזג האוויר פה חם מאוד והשמש קופחת. צריך להתמרח איזה שלוש פעמים ביום לפחות. אתמול אחר הצהריים באופן מפתיע התחיל גשם, יותר נכון מבול. זה נמשך שעה והפסיק כמו שהתחיל. אכן, מונסון. אבל בניגוד לתחזיות, זו הפעם הראשונה שראינו גשם מאז שהגענו לתאילנד.

ככה זה נראה רגע לפני המבול

קראתי את מה שכתבתי עד עכשיו והמסקנה המתבקשת היא שהמוח שלי קפוא, חלול, ריק, ואקום. אין לי כוח אפילו לחשוב על לכתוב נחמד או משהו דומה. יצא לי אוסף של פסקאות מגובבות. לא נורא, תסלחו לי הפעם. אנחנו נמשיך לסבול פה בשקט וננסה לא לחשוב על היום שבו נצטרך לחזור. מקווים שגם כולכם בטוב. הנה עוד כמה תמונות לסיום:

שחר ואני במסאז'

היום הרביעי: קופים מעופפים

כל יום שלנו כאן בצפון מתחיל באותה צורה: מתעוררים עם שעון מעורר (אנחנו ננוח כבר בקבר, סליחה בקוסומוי), מושכים עוד קצת זמן במיטה, מתלבשים, אורזים ויורדים לארוחת בוקר. ב-8:30 המדריכה והנהג כבר אוספים אותנו בפתח המלון.

המסקנה שלנו היא שמדריכה ונהג זה מאוד נוח ומשתלם. היא מתקתקת עבורנו עניינים – בלי תורים, בלי להתברבר, יודעת איפה כדאי לאכול ואיפה כדאי לעצור, והנהג יודע בעיקר לנהוג כמו שנוהגים בתאילנד – בלי חוקי תנועה, בלי חגורות בטיחות, בלי הגבלת מהירות ובלי שום חשיבות לפס לבן (ולמרות זאת הוא נוהג מצוין ולא עשה אפילו פעם אחת ברקס פתאומי). למעשה, כשביקשנו ביום הראשון לשים חגורות בטיחות הוא אפילו לא הצליח למצוא את ה"שקע" שלהן באוטו. הן היו קבורות כל כך עמוק בין המושבים, כי אף אחד מעולם לא השתמש בהן.

הבוקר התחיל במקדש הלבן. זה מקדש שהקים הצייר הכי מפורסם בתאילנד ששמו - לפחות נשמע כמו – משולם שי. הוא נולד בכפר ליד צ'אנג ראי וגדל בעוני, וכשנהיה עשיר החליט לתרום הרבה כסף לכפר כדי להקים מקדש לכבוד המלך. למעשה הוא תיכנן להקים תשעה מקדשים, כי מלך תאילנד הנוכחי היא הוא המלך התשיעי של תאילנד, אבל בינתיים הוקם רק אחד ועוד אחד בבנייה.

המקדש כולו לבן – סמל לטוהר של בודהה. את הפסלים והמבנים מעטרים חלקי מוזאיקה של מראה – סמל לחוכמה של בודהה. המקום מאוד מאוד יפה ומושקע והעבודה מזכירה קצת את העבודות של גאודי בברצלונה, רק בלי הצבעוניות. למרבה ההפתעה, לא עולה כסף לבקר שם. וככה זה נראה:

וזה מבנה השירותים שם – גם בזה הוא השקיע, והמבנה המוזהב מאוד בולט על רקע כל הלבן:

אחרי המקדש הלבן נסענו לפארק אומגות שנקרא flight of the gibbon. הנסיעה לשם הייתה קצת ארוכה, כי זה יותר קרוב לצ'אנג מאי מאשר לצ'אנג ראי, אבל ממילא היינו צריכים לעשות את הדרך חזרה היום וחוץ מזה זה היה סופר-מגה כיף. לדברי הילדים, זו הפעילות הכיפית ביותר שעשינו בצפון.

פארק האומגות נמצא בראש הר גבוה מאוד, כשעוברים מעץ לעץ בעזרת אומגה באורכים שונים, בגשרי חבלים או בסנפלינג. התוצאה היא שלאורך המסלול רואים נוף מקסים של ג'ונגל וקצת את האיזור מסביב. אנחנו לקחנו מסלול של 16 אומגות שבו האומגה הארוכה ביותר היא באורך 800 מטר (יש גם מסלולים עם 20 ומשהו אומגות) והמסלול כולו נמשך כשעתיים וחצי עד שלוש שעות. כשתיכננו ללכת לשם חשבנו שאולי גיא יהיה קטן מדי בשביל זה ויפחד, ואמרנו ולעצמנו שמקסימום הוא יעשה את האומגות עם מדריך צמוד.

איזה יפחד ואיזה נעליים. הוא ריחף שם כמו קוף קטן. מאומגה לאומגה הוא רק צבר יותר ביטחון - בלי ידיים, עם נפנופי רגליים וכו'. את האומגה הארוכה ביותר הוא היה מוכרח לעשות עם המדריך, כי המשקל שלו נמוך מדי והם חששו שהוא ייתקע באמצע, והוא מאוד התבאס מזה. בין התחנות היו גם שתי תחנות סנפלינג, וגם אותן הוא עשה בלי בעיה. חוץ ממנו גם כולנו מאוד מאוד נהנינו, ואיתמר בכלל היה בעננים. זו חוויה מיוחדת במינה ומאוד מאוד מומלצת עם ילדים.

הנה כמה תמונות (כן, התלהבתי):

אחרי האומגות היינו אמורים לבקר במקדש doi suthep, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת וכולם מאוד עייפים, אז העדפנו לנסוע למלון ולדחות את זה למחר. בערב יצאנו שוב לשוק הלילה (אין פה מה לעשות חוץ מזה), אבל הפעם לחלק אחר שלו, וחזרנו למלון.

היום החמישי: הכינו את המטריות הקטנות

הבוקר יצאנו ב-7:45 (!!!) כדי להספיק את המקדש לפני הטיסה לקוסומוי. מקדש דוי סוטפ (דוי = מקדש) הוא אחד ממאה מקדשים שנמצאים בצ'אנג מאי, אבל רק אחד מתוך שישה שהוקמו על ידי המלך או על ידי המשפחה המלכותית. מבין השישה הוא היחיד שממוקם על הר. 

הסיפור של המקדש עצמו מאוד מעניין: לפני הרבה מאוד שנים הגיעה לצ'אנג מאי עצם קדושה של בודהה. המלך רצה לבנות לכבודה מקדש אבל לא ידע איפה למקם אותו. אז הוא החליט לשים את העצם בקופסה ואת הקופסה הניח על גב של פיל. את הפיל הוא שלח לדרכו, והחליט שאיפה שהפיל יעצור - שם הוא יבנה את המקדש.

אלא שהפיל לא הלך לכיוון ששלחו אותו אליו. במקום זה הוא הסתובב ופנה לכיוון אחר ואחר כך התחיל לטפס על הר. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות הפיל הגיע לפסגת ההר, ושם עצר ומת מאפיסת כוחות. נאמן להבטחתו, המלך החליט להקים את המקדש על ראש ההר. לצד המקדש לבודהה הוא הקים פגודה שבה קבר את הפיל, שהפך קדוש גם הוא. עד היום הרבה תאילנדים בודהיסטים מבקשים להניח את האפר שלהם בפגודה של הפיל.

כדי להגיע למקדש צריך לטפס 306 מדרגות. אפשר גם לעלות ברכבל, אבל האמונה אומרת שמי שיעלה ברגל יימחלו לו כל חטאיו. כמובן שטיפסנו ברגל. המקדש עצמו עשוי זהב. הנזירים שחיים במקום גובים כסף ותרומות מהמבקרים, וכל פעם קונים עוד חתיכת זהב כדי להמשיך ולצפות את המקדש.

המדרגות בדרך למקדש

איתמר וגיא עם נזיר חביב ליד הפגודה של הפיל

אחד החדרים במקדש הוא חדר מגדת העתידות: יש שם קופסה עם כפיסי עץ, והמאמינים אמורים לשקשק את הקופסה עד שאחד הכפיסים נופל. על כל כפיס יש מספר, ובצד יש לוח עם מספרים שלצד כל מספר כתוב מה יהיה בעתיד. בודקים מה המספר על הכפיס שנפל ראשון ומשווים למה שכתוב בלוח.

המדריכה הזהירה אותנו שאם נעשה את הזה שניקח בחשבון שיכולות לצאת לנו עתידות רעות, אבל מאחר שאנחנו לא ממש מאמינים בזה לא היה לנו איכפת. כל אחד בתורו עשה את הטקס. לשמחתנו לכולנו יצא מזל טוב: לשחר שגשוג ואושר בחיים, לאיתמר יצא שיקח זמן עד שיתחתן אבל אחר כך תהיה לו בת, ולגיא יצא שאם יהיה זהיר וסבלני הוא יגיע להצלחה גדולה.

בחדר אחר יושבים הנזירים וקושרים צמידים לבנים למזל. מאחר שאסור להם לגעת בבנות, יש לידם "עוזר נזיר" שקושר את הצמידים לנשים. לפני קשירת הצמיד צריך לשבת לפני הנזיר והוא מתיז מים לברכה. זה היה מאוד מצחיק והתקשנו להתאפק מלצחוק.

איתמר וגיא מקבלים צמיד מהנזיר

בחוץ יש תשעה פסלי בודהה שיושבים בתנוחות שונות. כל אחד מסמל יום בשבוע, ושניים גם מבדילים בין בוקר לצהריים. בצד יש ספר שאפשר לבדוק בו באיזה יום נולדת לפי השנה והתאריך, וכך אתה יודע מי הבודהה שלך: לשחר (שנולדה ביום שישי) יצא בודהת לימוד הדת, לאיתמר ולגיא (יום רביעי) בודהת חלוקת המזון, ולאלון ולי (יום שני) הבודהה שהתנגד למלחמה על המים. נו, שוין.

אחרי הביקור במנזר נסענו ישר לשדה התעופה, שם לקחנו טיסה ישירה לקוסומוי. ב-2 בצהריים כבר היינו בגן עדן, אבל על כך בפעם הבאה.

אז מה היה לנו בצפון? מזג האוויר היה מושלם. בניגוד לכל מה שהזהירו אותנו על העונה שלא מתאימה לתאילנד ויש גשמי מונסון, לא ראינו אף טיפת גשם, למעט דקת טפטוף קל באחד הערבים בצאנג מאי. לרוב השמיים היו נקיים מעננים, והבעיה היחידה פה בכל הנוגע למזג האוויר היא שחם נורא ולח עוד יותר.

הנוף בצפון לא מיוחד. הכל מאוד מאוד ירוק, אבל אין אגמים או דברים בולטים. הרחובות די מלוכלכים עם מדרכות שבורות ודי הרבה לכלוך. הבתים מוזנחים ברובם, ומרוכזים סביב רחוב ראשי אחד בכל כפר. המןו המון באסטות ואופנועים. חוקי תנועה, כבר אמרנו, לא ממש מחייבים פה, וכבר יצא לנו לראות מונית טנדר שמסיעה 20 (!) נוסעים, מתוכם 12 שהיו תלויים מחוץ לאוטו ועל הגג. הנשים לא שמעו על עגלות והתינוקות תלויים עליהן כל הזמן. האוכל התאילנדי די חריף (לפחות לי), אבל הפאד תאי טעים. בקיצור - במזרח אין כל חדש.

הפעילויות שעשינו, לעומת זאת, היו חוויתיות מאוד, בעיקר הפילים, השיט ברפסודה ובסירת המירוץ ויותר מהכל האומגות. אחרי ארבעה ימים עמוסים בצפון - אנחנו בהחלט מוכנים לפינוק של קוסומוי.