הצרות שלי עם גברים

שוב שלום:)

טוב נראה לי שהגענו לשלב הזה שאנחנו יכולים לדבר על מה קורה אצלנו בחיים הרומנטיים, לא חושב? לי זה מרגיש בסדר. כמובן, כל עוד אני אדבר ואתה לא תגיב. כל עוד לי יהיה המון לספר ולך ...שום דבר. 

אז אחרי חודשים של התמסרות טוטאלית לעבודה החדשה הגעתי למעין תובנה שאני מוכנה להוסיף עוד איזו פינה חמה בלב. מאז שהתחלתי במחשבה הזאת יצאתי לא מעט. לצערי, לרוב לדייטים מאחת מאפילקציות ההיכרויות שקיימות. למה אני אומרת לצערי? לא כי אני מזלזלת בזוגות שהכירו דרך המסך... יותר כי מההיכרות המעמיקה שלי עם עצמי, זה פורמט שלא מתאים לי בשום צורה. אני הטיפוס ה"מתאהב" ופחות "מתלהב". ההיכרויות דרך בסמארטפון הם מאוד מכוונות מטרה. נכנסים על מנת להכיר לצורך זוגיות (בסגנון כלשהו...לצורך העניין, גם סטוץ הוא זוגיות ללילה). יתכן ואם האפשרות הזאת הייתה קיימת כשהייתי בת 20 עוד הייתי מקבלת את זה אבל עכשיו, כשאני בת 28, השאלות שמופנות אליי הן כל כך שיפוטיות מראש, וכן, גם אלה שאני מפנה כלפי אחרים. בכל פעם שהתחלתי לדבר עם מישהו שנאתי את עצמי כבר יותר. אני חושבת שהסיבה לביקורתיות הזאת היא כי כבר הייתי שם. אתה מבין? כבר נגעתי בזוגיות האידיאלית שרציתי, כבר יש לי מושג איך היא נראית. אז גם אם אני לא מתכוונת, אני דיי מושכת לכיוון. 

מממ ומה אני מחפשת?... אז ככה. גבוה. מה שאומר שלהיות כבוה ממני זה לא מספיק. גבוה זה גבוה. מממ מה עוד? אה כן... צריך להיות אינטיליגנטי. תואר אקדמאי וזה זה שטויות אם אין לבנאדם על מה לדבר חוץ ממה הוא עושה בחיים. לרוב אני מתאהבת באנשים שמאתגרים אותי אינטלקטואלית (הכי פלצני שלי). בן אדם שאכפת לו מהגוף שלו (שמתאמן באיזשהי דרך..), אבל לא יותר מידי. בוא נגיד שאם יש לו יותר קרמים ממני זה פחות בשבילי. אני אשמח לאחד עם טעם טוב בבגדים, אבל אם הוא מתלבש יפה מידי זה קצת חשוד לי. אני רגילה להיות המלבישה של הגברים שלי. נשמע מלא שיט הא?.. כן אבל... אם נאמר את האמת, כל זה מתעופף דרך החלון ברגע שמגיע אחד שכשהוא נכנס לחדר מרגיש כאילו הלב עושה שם חגיגות בפנים.

כזה שנותן לך מוטיבציה להיראות הכי טוב שלך כל יום, כזה שרק המחשבה שאת הולכת לראות אותו משאירה חיוך כזה דבילי שלא יורד. כזה שפתאום יש לך כוח להכל כשזה קשור אליו. 

ועשיו לשאלה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים. האם יכול להיות שאותו בנאדם כזה שבגללו בא לי להיות הגרסא הכי טובה שלי, יכול להיות סתם חבר טוב? מממ... תחשוב על זה רגע... אם לא היית מעוניין בי רומנטית מהתחלה....והיינו חברים טובים, כי הכי יש לנו על מה לדבר והכי מעניין לנו ביחד. האם זה היה אותו הדבר?... למה אני שואלת? כי יש לי משהו כזה בעבודה. אני יכולה להגיד שהוא חבר טוב כי אנחנו מכירים כבר כמה חודשים אבל.... אנחנו מתלהבים מאותם הדברים, אנחנו מתקשרים ממש טוב ויש לי עליו כמויות של הערכה והערצה. ולא, הוא לא פנוי. מה שמשאיר אותנו כחברים טובים וזה מה שיש. אז... אני אמורה להתרחק? אני אמורה לא להגיב לזה שכייף לי לבוא לעבודה? שכייף לי לדבר איתו על כל מיני דברים? שכייף לי לצחוק עליו, שכייף לי שהוא צוחק עליי... שהוא מפכף אותי, שהוא מחמיא לי. האם יכולה להיות חברות אמיתית בין גבר לאישה שאינה קשורה בקשר רומנטי מסוג כלשהו? 

בעבר היו לי מלא חברים. גברים. מהצבא, מההתנדבות, מהתיכון. היה לגיטמי מאוד ללכת עם ידיד קרוב לסרט גם כשזה באמת באמת רק סרט. משום מה ככל שמתבגרים ומתחלקים לזוגות זה הולך ונעלם ופתאום לצאת לסרט עם חבר טוב נראה מאוד מוזר. במיוחד אם הוא בזוגיות. אותי זה דיי מבאס, אני חייבת לומר. אני לא תמימה, אבל אם החבר הכי טוב החדש שלי הוא גבר....שווה לי לפספס אותו?

אני מפילה עלייך המון שאלות הא? בסדר בסדר יש לי עוד כמה סיפורים. באמת... כשאני מתחילה לדבר על עולם הרווקות אני מרגישה כמו דוקטור בעניין. תמיד המחשבות שלי נורא עמוקות. כל כך לא "רווקה" מצידי. 

אז יצאתי עם עוד כמה ואפילו השבוע היו לי שני ערבים פנויים שהחלטתי למלא בדייטים. כן כן. יום אחרי יום, עם בחור אחר. ווואלה? הרגשתי מדהים. שתיתי קצת, נהניתי מאחלה שיחות... וחזרתי הביתה לבד. כן, אף אחד לא עניין אותי מעבר לשיחה מערב אחד אבל היי, לפחות יצאתי מהקיבעון של "לא יוצאת, אלא אם נראה לי שזה זה".

Cheers to the single life