היי אתה,
ככה זה החג הזה... צמד המילים "התחלות חדשות" נזרק לאוויר ללא הרף. אומרים שכדי להתחיל מחדש צריך להשאיר את העבר מאחור ואני לא לגמרי בטוחה שעשיתי זאת. למעשה, אני די בטוחה שלא. עוד לא.
את השנה הזאת אני יכולה להגדיר שנה שהיא "מקצה לקצה". אני לא יכולה להגיד שזו השנה הכי טובה שהיתה לי ווגם לא השנה הכי גרועה שהיתה לי. מה שכן, היא כללה את רגעי השיא ורגעי השפל שכנראה אזכור כל ימי חיי.
אני זוכרת את תחילת השנה שעברה. כשגרתי מחוץ לבית והיינו באים להורים במיוחד, הכל היה הרבה יותר חגיגי. הייתי מלאת התרגשות לשנה שהייתה. ידעתי שזו השנה האחרונה שלי באקדמיה, שנה אחרונה כסטודנטית, שנה שאחריה כבר תהיה לי "עבודה של גדולים". שנה שהייתי בטוחה שאחריה אני אתחתן ואתחיל על כל סאגת הקמת המשפחה. הלכנו יחד לקנות קצת בגדים חדשים, קנינו מתנות להורים שלו, להורים שלי. פרחים לסבתא וסבא שלי, כמובן. אפילו הלכנו לאיקאה לאבזר קצת את שולחן העבודה שלי שיהיה נעים לשנה הבאה. החיים שלי היו נראים על המסלול הנכון. לא חשבתי אז שאת ראש השנה הבא כבר אחגוג בלעדיו.
אנחנו עשרה חודשים אחרי, וסך הכל אני בסדר. את התואר שלי סיימתי בצורה הכי מדהימה שיכלה להיות. פרויקט הגמר שלי זכה לשבחים בעיתונות וברשת ולחלוטין הרגשתי בשיא של חיי. כמעט שויתרתי על הפרויקט, ועליי וברגע אחד של תעוזה החלטתי שעבדתי קשה מידי כל השנים האלה, וזה חשוב לי מידי ואז פשוט הפסקתי לחלוטין לדבר איתך, לשלוח לך הודעות, למצוא תירוצים להיות בקשר. הפרויקט שלי קיים בזכות זה שנעלמת. לא חשבתי עלייך בכלל בערב פתיחת התערוכה. חשבתי המון לפניו, אבל שום דבר באותו ערב. עד שהופעת. למזלי הספקתי לחוות כמה שעות של חיוכים מאוזן לאוזן, פירגונים והתרגשויות. כשאתה באת, הלב שלי יצא. רציתי להיות איתך, אז הסתובבתי איתך ובין לבין פטפטתי עם האורחים. נשארת הרבה זמן. דיברת עם החברים שלי ללימודים, השמעת קולות של עוזר בעת צרה וחייכת לכולם. דקה לפני שהלכת עדכנת אותי בנסיעה שסגרת ללונדון ובאיך שהכל מתקתק לך כמו שצריך ואיך ש.."אני לא מאמין שאני מדבר איתך על זה אבל אני בכלל לא יוצא עם בנות...בגלל הנסיעה אני לא יודע באיזה מצב אני..." ושוב נפרדתי ממך. ואז הגיע יום ההולדת שלי, וארוחת הבוקר הידידותית שקבענו, ושוב נפרדתי ממך...ושוב נפרדתי ממך. דקה לפני שנסעת שלחת לי הודעה שיש כמה דברים שאתה רוצה להעביר לי לפני שאתה עוזב את הדירה שהייתה אז שלנו. כשאמרתי שאני לא יכולה באותו היום אמרת שזה הזמן היחיד שיש לך כי אתה עוזב. נעלבתי. לא דיברנו איזה חודש, חודשיים, ולכי תסבירי עכשיו שאני עובדת בשתי עבודות ויש לי רק 20 דקות ביום לאכול בבית צהריים כי אין לי שום כסף לאכול בחוץ ואני בטח שלא יכולה לבזבז אותם על להיפרד ממך שוב. החלטתי שאני משנה גישה ודואגת לעצמי. רציתי להגיד לך שלום כמו שצריך, רציתי לאחל לך בהצלחה, רציתי לחבק אותך שוב. מאוד מאוד מאוד רציתי. אבל...לא יכולתי להיפרד ממך שוב. כשראית שאני לא מגיבה הצעת פשוט להשאיר לי את הדברים על יד הדלת. זה הוציא אותי מכליי. רק המחשבה של לחזור הביתה אחרי יום עבודה כפול וארוך ולראות חפצים שהיו בבית שלנו מונחים לי ככה מחוץ לדלת. כל אופציה נשמעה נוראית מידי. זו הסיבה שכתבתי שאני לא צריכה את הדברים ושהגיע הזמן להמשיך הלאה. איחלתי לך בהצלחה בווצאפ. וזה לחלוטין אחד הדברים הקשים ביותר שיצא לי לעשות. כמו בכל שלב בפרידה שלנו, גם כאן לא הרגשתי שלך קשה, אבל מאז זה כבר לא היה שלי. זהו, הרמתי ידיים.
אני לא רוצה לזכור אותך כ"רגע השפל" שלי השנה. אבל אתה מסמל אותו בהחלט. מאוד מוזר שגם אחרי כל כך הרבה זמן אתה נוכח גם כשאתה לא כאן. אני עדיין חייבת להיות משמאל לכל אחד שאני הולכת איתו, ולכי תסבירי למה זה בדייטים. אני עדיין הולכת למסעדות האהובות עליינו ואני נתקפת פחד איימים כשמישהו מסתכל לי בעיניים ואומר לי שאני הדבר הכי יפה שהוא ראה. וכן, זה גם קרה. זה מתחיל לקרות בתדירות רחוקה יותר אבל כשזה קורה זה מלא עוצמה. הגעגוע. בדרך כלל הוא קשור לפיסת מידע ממך, או שמישהו הזכיר אותך. הפעם זאת הייתה סבתא שהבאתי לה פרחים והיא חיבקה אותי ואמרה שאני לא מפספסת אף שנה, ואפילו שנה שעברה באתי איתך להביא לה פרחים. ואז סבא, שיש ימים שהוא לא זוכר את השם שליף, אמר, "מה עם זה שעזב אותך אחרי שלוש שנים". ברגעים כאלה קצת נשבר לי הלב. שוב. ברגעים כאלה אני תוהה מה אתה עושה שם עכשיו. ברגעים כאלה אני קצת רוצה שיהיה לך טוב וקצת רוצה שיהיה לך רע. אבל בעיקר אני רוצה שהרגעים האלה יעלמו.
כי אני בסדר. השגתי השנה בזכות עצמי דברים שהיה לי קשה לדמיין שאשיג, ויש לי עבודה שמאתגרת אותי כל יום, ויש לי הרבה מטרות והרבה יעדים לכבוש. יש לי חברים שאין לי שום ספק בנאמנות שלהם אליי ויש לי משפחה שתומכת בי תמיד. גם לך יש את כל זה, ובגדול נראה לי שאנחנו שווים, כמו שתמיד רציתי. לגבינו, אני מאחלת לעצמי שהשנה תהפוך להיות זיכרון מתוק. שאצליח לזכור ממך רק את הרגעים הטובים ואת הצמיחה, ההתפתחות וההתבגרות שלי בשנים שהיינו ביחד. מאחלת שגם אם נתראה לא תצליח להפוך את עולמי שוב, אלא רק תעורר חיוך וזיכרונות.
ובלי שום קשר אלייך אני מאחלת לעצמי שנה של שיאים, של הצלחות, של הגשמה עצמית. אני מאחלת לעצמי לקבל את העצמאות שתמיד רציתי, או יותר נכון, ליצור אותה בעצמי. שזו תהיה שנה של מפנה, שנה של בניית יסודות חדשים. שנה שאלמד בה דברים חדשים, שאצמח ואתפתח. שנה של אסתטיקה שתקיף אותי בכל מקום. שאעבור בה דירה, שארכוש רכב, שאכנס לכושר...וכמובן...שאתאהב שוב.
ושתהיה שנה טובה, אבל באמת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a mind reader