אני רוצה למות, להיעלם.. לא להיות.
אני רוצה להיות במקום אחר, שאני לא ארגיש שם אף פעם כאב..
שאני יהיה בסדר, שאף פעם לא יפגעו בי, ואני לא אתאכזב..
שאני לא אבכה, רק אחייך..
פעם הייתי ילדה מחוייכת, נחמדה, טובה..
עכשיו הכל הפוך, לפחות ככה אומרים לי. אני לא עצמי, השתנתי..
אני כבר לא חוזרת הביתה מביה"ס מחוייכת, אני חוזרת עצבנית או עצובה..
היום בהפסקה בכיתי, כולם היו לידי, שאלו אותי מה קרה, לא כ"כ שמעתי אותם, שמעתי מוזיקה שירים שקטים ועצובים, רציתי להתנתק מהעולם הזה לכמה דקות... כל מה שאני צריכה זה חיבוק חם, חיבוק חם ממישהו שבאמת אוהב אותי.
נמאס לי כל הזמן שאני אומרת משהו אחד וכולם נפגעים ממני, נמאס לי להיפגע מאחרים, אני רוצה להיות שמחה שוב, אני רוצה את החיים הקודמים שלי שוב.
אני רוצה אהבה, חברות, את המשפחה שלי כמו שהייתה פעם חזרה.
אני רוצה שאנשים יראו לי כמה שאני חשובה להם, ולא רק יגידו עליי דברים מעליבים ופוגעים. או שלא ירדו עליי, אפילו אם זה בצחוק, והם רואים שאני לא כ"כ צוחקת..
אני כ"כ זקוקה לה, אבל היא לא רואה את זה.. יש לה יותר מדי דברים על הראש.. לצערי, היא לא רואה כבר אותי.. כמה שאני אוהבת אותה, והיא חשובה לי. אני כותבת פה ובוכה.
כי קשה לי, ואף אחד לא מבין את זה, כולם חושבים שאני אופטימית, שמחייכת כל הזמן, אבל, יש הבדל, גדול מאוד, בין לחייך ללהיות אופטימי, לא תמיד המחייך אופטימי, ולא תמיד האופטימי מחייך.
נמאס שכולם חושבים שיש לי חיים טובים, יפים, נהדרים, אני רוצה שיבינו אותי, קצת יותר.. שממש יבינו שגם לי לפעמים קשה, לא תמיד קל לי.
לכל אחד קשה לפעמים - פעם אחת אתם למעלה על ראש הגבעה, ופעם אחרת אתם מסתכלים עלייה מלמטה!
אי אפשר להיות תמיד למעלה, אפילו אם אתם רוצים, אפילו אם אני ארצה, לא תמיד אני יהיה למעלה, אבל בנתיים אני יודעת שאני למטה, ואין לי אף אחד שיציל אותי, אני ממש למטה, מחת למים שחורים, אפלים.. אני צריכה את המלח שלי שיבוא ויציל אותי, יוציא אותי משם, וסוף סוף אני אדע שאני מאושרת.
אני רוצה פשוט ללכת לישון, לא לקום אף פעם. היום, פעם שניה בחיי שחשבתי על מוות, על התאבדות, אולי לשים לזה סוף, זה מטומטם שאני אומרת את זה, אבל זה באמת קרה לי.. חשבתי על ה-מוות, מה יש אחריו, אם יש אחריו משהו, מה עושים המתים עכשיו. היום הרגשתי כאילו, יכול להיות, שיש סיכוי, שאני אולי אמות בקרוב, אולי..
אני כ"כ שונאת את עצמי עכשיו, כ"כ..
אני שונאת את עצמי על זה שכואב לי, שאני גורמת סבל לאחרים, גורמת צער לאחרים, שונאת את זה מאוד..
נמאס לי! אני רוצה לדעת את האמת, אם זה נכון או לא, אמיתי או אשליה, אני רוצה כבר לדעת.. למה?!
אני מרגישה שאני רק חוזרת לאחור, לאז, לזמן ההוא.. האמת אני רוצה ממש לחזור אליו, לזמן שהכל היה פורח, שמח, כיף, לפני הכל..
מכתב שכתבתי לבנאדם שהשפיע עליי הכי הרבה, למרות שהייתי אז רק בת 7, שבשביל ילדה בגיל הזה, הכל היה נראה כמו חלום בלעות, אבל היא כנראה ממשיכה לחלום אותו:
סבא
היי סבא, איך שם? בגן עדן?
בטח יפה, הכל פורח ומלבלב, לבן וירוק, הכל טהור.
אני מתגעגעת אלייך מאוד, קשה לי פה, בחיים שלי, אתה יודע מה קורה איתנו..
בהתחלה אישתו של רונן, הבן שלך, ועכשיו סבתא. לאמא ואבא קשה..
גם אמא של אבא לא כ"כ מרגישה טוב, ועכשיו יש לו גם אותה על הראש..
דני בסדר, השתחררה, עובדת במקום טוב עכשיו, עוזרת לאמא במה שאפשר..
סבא, קשה לנו במשפחה, קשה לאמא, ולאבא.. ושלהם קשה, גם לי קשה..
אני מנסה להיות בסדר, יש לי כמה חברות טובות, לפעמים אני רבה עם אחת מהן, אבל אנחנו פשוט לא מבינות אחת את השניה, היא ילדה מקסימה באמת..
יש לי תפקיד מאוד חשוב בפרלמנט הנוער.. אבל לצערי את התפקיד הראשון שרציתי בבי"ס לא קיבלתי.. אני חושבת שהתגברתי על זה, אני לא בטוחה כ"כ.
בנתיים אין לי מישהו שאוהב אותי כמו שאני רוצה, ואני מתפללת ליום שיהיה לי.
אהה וסבא, אני ממש מצטערת, על כך שמאיה וקרן, הבנות של רונן לא יכירו את הסבא המדהים שלהן, אתה הייתה מדהים סבא, ואני מתגעגעת אלייך מאוד מאוד מאוד.. הייתי רוצה שתחזור, אבל אני כבר לא בת 7 ואני יודעת שזה לא אפשרי.
יש לי תמוה שלך על השוחלן שלי, ואני כ"כ הייתי רוצה לחבק אותך עכשיו!
אני מבקשת ממך רק שלוש משאלות:
1.שהמשפחה והחברות שלי יהיו מאושרים ומאושרות.
2.שאני אצליח בתפקיד שלי, בלימודים, ושיהיה לי חבר..
3.בבקשה, שתחזור.
מתגעגעת מאוד, ואוהבת מאוד, מאי..
נ.ב עוד שבועיים יש לך יומולדת, ב29.1.. מזל טוב! 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
