כינוי:
בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 7/2010
 ירדנו בגדול
כשאחיות שלי היו קטנות, הן היו רזות במידה מקובלת לגיל. בסוף כיתה ה' אחותי ירדה מהר מאוד במשקל ואובחנה כחולת סוכרת נעורים. מאותו רגע, למרות שאחותי השניה, התאומה שלה, לא אובחנה כמוהה, כל מגמת עלייה או ירידה במשקל הייתה זהה אצל שתיהן. הן התחילו להשמין בהדרגה, עד בשלב כלשהו בחטיבת ביניים הן הגעו למשקל 80. אבא שלי רק הוסיף לאומללות שדבקה בהם והוריד את הביטחון העצמי שלהם בכל רגע שהזדמן לו. ההתנהגות שלו כלפיהן הייתה מגעילה ואכזרית, הוא צעק עליהן שהן צריכות לאכול פחות ושאמא שלנו מאכילה אותנו בשטויות. מהר מאוד ההערות שלו גיבשו אצל אחיות שלי תפיסת עולם
שגויה ומעוותת שעד היום מקשה על אחיות שלי לנהל אורח חיים נורמלי. עקב היחסים הלא הנעימים האלה, ניתקנו עמו את הקשר ללא כוונה לשחזר אותו בעתיד.
כשאני הייתי קטנה הייתי שמנמנה. לא שמתי לב לזה ולא חשבתי שאני ככה בכלל. במוחי הייתי במשקל נורמלי.
אף פעם לא הרגשתי שההתיחסות למשקל מצויינת גם כלפיי.בחטיבה הפסקתי להשמין, אך עדיין נותרתי שמנמנה. אני חושבת שבגלל שאני לא הגעתי למשקל של אחיות שלי, חשבו שאני עוד במצב סביר. מאז ומתמיד אבא לא אומר לי בפנים את ההערות המגעילות האלה, וגם אם הוא אומר, הוא נסוג מהר מאוד מהעניין כי הוא יודע שאני אגיב בחזרה ואני לא אכנע בוויכוחים כאלה. הגישה של אחיות שלי הייתה תמיד לשתוק ולחכות שזה ייגמר. האמת היא, שהן מפחדות ממנו. חד וחלק, הן פוחדות מהתגובות שלו, ממשוב שלילי.הן אומרות שאני לא מפחדת ממנו ובגלל זה,עד עכשיו, אני חייבת להיות נוכחת ביציאות שלהן איתו ולמנוע שחזור של התעללות נפשית שכזו ולתמוך בהן כאשר היא באמת מתפרצת.
למה חזרנו להיות בקשר איתו?
כאשר גילינו שגם הצד השני של המשפחה דפוק לא פחות מזה של אבא,הבנו שאי אפשר לברוח משני הצדדים והגיע הזמן להתמודד עם זה. ברור שבהתחלה דרך ההתמודדות שלנו הייתה הדחקה, הכחשה, ציפייה לרגע שנסיים בית ספר ונוכל איכשהו לעוף מהבית ומהילדות הקשה הזאת שלוחצת עלינו יום אחרי יום.
כבר משהיו בתיכון, ניסו אחיותי לרדת במשקל. מה הן לא ניסו..תחילה הן עשו הליכות כל בוקר. אחר כך קנינו הליכון(שהמנוע שלו נשרף). היינו הולכות למכון כושר בקאנטרי שלנו. שלוש שנים עברו, ואף אחת מאיתנו לא ירדה במשקל בכמות מספקת. לא היינו אוכלות סדרתיות, אף פעם לא היו לנו בבית חטיפים, רק שוקולד.אך הבעיה הייתה שאמא עבדה ולא הייתה בבית,לא היה לה זמן לבשל,וכל מה שאכלנו היה אוכל קפוא שהפשרנו. הייאוש גבר מיום ליום, וכך בתת מודע צמחה לה הפרעה תזנותית שלא קיבלה יחס מאף אחד.ככל שהספורט נהיה אינטנסיבי יותר, כך אכלנו מעט יותר. שיחקנו בגוף שלנו והוא שקע בתרדמת והתנגד לכל שינוי במשקל הגוף. הלכנו לדיאטניות, הבנו שהשיטה הזו לא נכונה אך המצב עדיין לא השתנה ממש, בדיוק כמו המשקל שלנו.
השינוי הגדול התרחש לאחר פגישת ייעוץ בנוגע לשאיבת שומן. אחיות שלי, שמחות ביותר שאימי הציעה להן את הרעיון השמימי הזה,לעולם לא היו מדוכאות יותר מכפי שהיו לאחר הפגישה. הרופא אמר להן חד משמעית:"אתן שמנות מדי מכדי לעבור שאיבת שומן". עולמן התמוטט, חרב והן נכנסו לטראומה .
אחרי השפל כמובן באה הגאות וכך גם הפך הדיכאון בעקבות המשפט המזעזע לרצון ותעוזה להכנס פעם אחת ולתמיד לשמלה סקסית במידה 38.תכולת המקרר כמובן השתנתה לחלוטין.סלט הפך להיות מרכיב חשוב בכל ארוחה, כמות הפחמימות ירדה מעט וטעימת
השוקולד הפכה לתענוג של פעם בשבוע. פעם בחודש גם אפשר לאכול ג'אנק פוד, אבל
אנחנו, חסכניות מחינוך ביתי, לא נבזבז הרבה כסף על ג'אנק פוד.
תוך 9 חודשים ירדו אחיות ב20 קילו(בנפרד),ואני, שהצטרפתי לדיאטה אחרי כמה חודשים והמשכתי לקיים אורח חיים ספורטיבי הורדתי 10 קילו(זה עדיין יפה בהחלט(: ).
המראה השתנה, תכולת המקרר וארון הבגדים השתנו אך צלקות נותרו בליבן של אחיות שלי שלפעמים עדיין חושבות,הולכות ומתנהגות כמו "שמנות" ואני עדיין צריכה לעודד אותן המון להחמיא להן בלי סוף כדי שירגישו טוב עם עצמן.
המבחן האמיתי מתחיל רק עכשיו, לא לשמור על המשקל, אלא להשתחרר מהחשיבה הסוגרת והמרחיקה,שהשפיעה המון על חיי החברה של אחיותיי. ההשמנה השפיעה פחות עליי ולכן מחשבותיי לא עוסקות כל הזמן באיך שאני נראית ובכל דבר שאני מכניסה לפה, אך אחיותיי נמצאות בשלב קשה יותר, כי אצלן נוצרה הפרעה. אני באמת מאמינה שהן ישתחררו מזה בסופו של דבר, והרופא ההוא יהפוך לעוד דמות נלעגת שאנחנו צוחקות עליה. היחס עם אבא לעולם לא ישתנה והן תמיד ירגישו כפי אותו דבר כלפיו, אבל השוני הוא שעכשיו הן בוגרות ולא כל מילה שלו תשפיע עליהן.
הן מתחזקות מיום ליום. ואני פשוט גאה בהם מרגע לרגע.
הבטן מקרקרת, הלכתי לאכול^_~
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
