גן העדן בלבי

היום יום שלישי, 15 במרץ 2011.

עצרנו כולנו כאות הזדהות, למען קולו הלא מושמע, חייל השבוי בידי ארגון החמאס כמעט מזה 5 שנים- למשך 5 דקות כל פעילות מסדר היום השגרתי, השתתפות הצער הבלתי אנושי שעוברת על משפחת שליט ומטהו.

לא הגיוני ובלתי נתפס על השכל ההגיוני שאנו נשלח חייל ונפקיר אותו בתוך שטח מלחמה, בידיים זרות ואויבות. מקבלי ההחלטות וראש הממשלה ביבי נתניהו, אינם רואים לנכון לתחלופת עסקת מרצחים- עם דם על הידיים, 420 מחבלים שמתוכם 10 שכבר פועלים מתוך הכלא כדי לחבל וליזום פיגועים וחיסול יהודים.

המקרה המזעזע שכולנו לא נשארנו אדישים אליו, בשבת האחרונה לרצח וטבח של חמישה נפשות שעלו קורבנו בידי שני מרצחים אכזריים, בלתי אנושיים, חיות אדם, על לא עוול בכפם. פעילי ההסברה שלנו לעולם, קיבלו אישור לפרסם את תמונות הטבח שעוללו לזוג ההורים ושלושת ילדיהם- מהתנחלות איתמר.

איתמר עברה לא פעם ולא פעמיים חדירת מחבלים ופרצות מעבר לגדר, אנשים אדוקי אמונה. החשש הגדול שרבים מאנשי המקום שגרו בו במשך שנים, יברחו כל עוד נפשם בם.

ואני שואלת באותה נקודה- ההיכן יכול גלעד שליט לברוח? חייל קרבי שהתעקש להילחם למען כל אדם- במצח נחושה ובלב שלם, בלב התופת. כל חייל מודע לסיכון הכרוך ויודע היטב שהוא עלול לעבור פציעות קשות עד מוות. לתת נפשו וגופו למען מדינה וזוג הורים שחנכו בו לגדולות. אף זוג הורים לא עולה על דעתו הקלה ביותר, שזה יקרה לבן שלו. אף אחד לא חושב שהכדור יכוון ישר ללב ויצלק משפחה שלמה, בדיוק כמו משפחת שליט היקרים. התפללו, קווינו, מחינו, הזלנו דמעות, ערכנו הפגנות, בנינו אוהלים מול בית ראש הממשלה, כתבנו, הזדהינו. כי הכאב של הורים שלא מקבלים את בנם חזרה, כמו שהובטח להם, והם חוזרים ריקם, לחיבוק החם והאוהב של אחוות אחים ישראלית וחמה.

אנו נאלצים לשלם בחסדים, מאומות העולם הרואים בנו העם היהודי- ציוני, היחידים לדיכוי מדינה פלסטינית, בעוד אנו מעמידים חיילי משמר הגבול מסביב לשטח ישראל ובתוכה, כדי לשמר על חיי אדם בעלי מוסר וכבוד, שיוכלו לישון במיטתם בסוף היום, בהרגשה שיש מי ששומר עלינו, חיילים בעלי אומץ ותושייה, עם דגל ישראל מתנוסס בגאווה. כי זה בדיוק מה שאנו צריכים כרגע יותר מכל, לא לפחד עוד, להאמין ולהתפלל כעם אחד, המאוחד למען עתיד ילדינו, לדור שיקום פה אחריתנו. אין אנו צריכים להחזיר במלחמות ולשבת שלובי ידיים, עד שיקבלו ויראו שאנו מגנים על חיי אדם, בעל ערך עליון מהמעלה הגבוהה ביותר. בזמן ארוך ביותר, שגלעד נמק לנו בעודו חי, חבריו ליחידה לבטח הספיקו ללמוד באוניברסיטאות, למצוא עבודה, למצוא בחירת לבם ואולי להקים משפחה קטנה ומאושרת, לחגוג חגים, להיות חופשיים לרצונותיהם. ועדיין, משהו מתוכם חסר, חבר, אולי אדם שהכירו בעת שירותם לצה"ל. אושר נמדד בחופש הבחירה לעשות ככל העולה על נפשך, ולבינתיים נפש אדם אחת מתייסרת ונופלת למשפט ולעסקאות כבדות בידי מקבלי ההחלטות.

הרי ברור לכולנו שמצבו הולך ומתדרדר בכל שנייה, בכל רגע, שדוחים את שובו בשלום לחלקת אדמת ביתו. הרי ברור לכולנו שיקומו פה עוד מחבלים מזרע עמלק- שכל מטרתם להרוג אותנו ללא שום מצפון, לחנך ילדים מגיל צעיר לשנאת היהודים. הסוגיה אינה קלה, אך חייבים למצוא פתרון לכאב ולסבל הרב, שכובל את כולנו באי הידיעה, בעוד שבויי האויב מקבלים בבתי הכלא שלנו תנאים טובים, כחלק מאמות המוסר של מדינה חופשית ודמוקרטית, הנותנת זכויות אדם והמעודדת את הפרט, החלש והמסכן. וזה אבסורד שהם אף מקבלים ביקורים ותנאי כלא בידי ארגון הצלב האדום. אני מקווה שאם כל הסיכון האמור בדברים אלו, בשחרור מחבלים הנחשבים מתוכם כבדים ואחראיים לפיגועים הקשים ובסדר גודל שאי אפשר בכלל להשוות אותו לאדם אחד- שעדיין חי, וספק אם לא יחזירו לנו אותו בתוך ארון קבורה.

עכשיו חג פורים, חג צהלת הילדים והתחפושות, גלעד יישאר עוד הרבה זמן כנראה חייל, שבוי, זיכרון שהולך ודועך- אם לא נפעל לקידום שחרורו בכל מחיר, על מנת שבפסח הוא יצא מעבדות לחירות עולם, כי רק צדיק נסתר כמוהו נשלח למשימה: 

לא בעלת כורחו, העובר ייסורים בתוך מרתף חשוך, בור מתחת לאדמה.

שאין איש היודע מהו גורל אדם אחד.

גלעד היקר, עדיין אינך איתנו, חבר אתה חסר!