אני מניחה שאף-אחד לא מי יודע מה מתעמק בסיפור שלי. זה גורם לי לחוש עצובה ופתטית שאני ממשיכה לכתוב כאן, אבל מה לעשות ? כנראה זה הטמטום שלי שמושך אותי לכאן.

 סורי, אני במצב רוח לא מי יודע מה היום ומותר לי ואין לי איך להסביר לכם מה שאני עוברת כרגע, חוץ מהעובדה שאני בגיל מסויים ואין לי ממה להתפרנס ( אין עבודה ) וגם לא משנה מה אני עושה, גם אף-אחד לא רוצה אותי או רוצה לתת לי הזדמנות וזה פוגע ומתסכל ואני מרגישה חרא עם זה. ונמאס לי, בקיצר.

 לכן, אני מתעסקת עם השטויות שלי של הכתיבה, השירה, העיצוב בגדים וזה בגלל שאין לי מי יודע מה לעשות בימים אלה, אז אני ממשיכה לכתוב.

 טוב, בלי שטויות נוספות שיהיה לכם קריאה מהנה ( למי שקורא.. )

מאירועי פרק הקודם -

ג'יין לגמה מספלה ושתקה. מוחה היה ריק ממחשבות ולא היה מסוגלת למצוא על מה עוד לדבר. היא רק הביטה בעיניו ופצתה.
 " אני מאוד שמחה להכיר אותך. " הוא חייך ברצינות מעטה ובכל זאת ניתן היה להבחין שהוא באמת מחייך.
 " גם לי, ג'יין ", השיב ולגם מספלו. " העונג כולו שלי. "

 - פרק 4 - 

                              *          *          *          *          *          *

  כשקירה נכנסה הביתה, הראה השעון הגדול התלוי במטבח על השעה אחת עשרה וחצי. "אימא ?..", קראה קירה ועמדה לתור אחר דמותה, כשראתה אותה כבר יושבת בסלון עם... פרופסור גריפין. היא נאלמה בתדהמה ושאלה.
 " אימא... מהמה עושה כאן פרופסור גריפין ?"
" אני רוצה לדעת קודם-כל איפה היית ?", חקרה כאשר עמדה, התהלכה לכיוונה ושילבה ידיה. קירה ניערה מוחה לרגע מהמחשבה שגריפין בביתה וענתה.
 " הייתי בחזרות, עם הלהקה. זוכרת ? אמרתי לך. " יידעה אותה. ארשת פניה של אימה התרככו למראה בתה.
 " יש דבר כזה שנקרא להתקשר. מכירה ?", התחכמה איתה. " לא כל-כך להרים טלפון ולהגיד לי איפה את נמצאת. "
 " טוב, בסדר – סליחה ", המשיכה. " שכחתי. " היא בחנה את פרופסור גריפין, שסרק אותה בעצמו מכף-רגל ועד ראש. היא כיווצה עיניה בחשדנות ושידרה מסר שיפוטי כלפיו.
 " המורה שלך בא לבקר ואמר לי למסור לך את זה.. ", היא הגישה לה דפי נייר משודכים וחייכה ברוך.
 " כדאי לך להודות לו. שוחחנו עלייך רבות והוא סיפר שאת אחת מהטובות בכיתה. " קירה לקחה את הניירות בידיה במבט תמוה, העבירה מבטים חטופים בין אימה וגריפין וחזרה והביטה בציון, מילה מסוימת ושורות של משפטים ושאלונים אמריקאים. היא קראה – " מצוין, המשיכי כך !" ועיוותה קצה אחד מפיה לחצי חיוך מבויש.
 פרופסור גריפין שתק במשך שיחתן של ג'יין וקירה. הוא לא העז להתערב או לשפוט אף-אחת מהן וחש כגלגל חמישי, לכן סגר את  תיקו ולקח מעילו בידו וסח.
 " ובכן, השעה מאוחרת. ומוטב שאצא לדרכי ולא אפריע לשיחתכן. ערב נעים ולילה טוב שיהיה לכן. " התקרב לעבר הדלת ופתח אותה. לפני שיצא, פנה לעברן, הנהן פעם בנימוס ובקול שליו, שב בנועם. " ברשותכן ", דרך רגלו על שטיח הכניסה החוצה וטרק הדלת אחריו בזהירות. הן נשארו דוממות במקומן, בעת שגריפין כבר היה מטרים ספורים הרחק משביל הגישה למשכנן. כשיצא מטווח הראייה, הוציא מכיס חולצתו טלפון נייד וחייג מספר. צליל החיוג פעל ועמד לקשר אותו עם אדם נוסף.

                                   *****************
                                            [ 23:40 ]
                                   *****************
                                ( הפלאפון של לקסי מצלצל )
                                           " הלו ?"
                                     " מיס ניוסבון..?"
                                             " כן ?"
                    " זוכרת מה אמרתי בקשר להוראות שלי ?"
                                  " כן, פרופסור גריפין."
             " יפה מאוד. אני אחכה לך בכיתת פיסיקה למתקדמים. "
                          " אוקי, פרופסור גריפין – אני בדרך. " 
                          
                                  *****************

 
בשעת חצות, הגיעו כמה נערים לבושים במעילי עור וג'ינס, ג'ינסים רחבים ונעליי ספורט אל השער האחורי של בניין בית הספר.
 " אז מה, אנחנו הולכים את זה ??", אמר אחד מהם, שהיה בחור לבן עם ג'ינס, חולצת טריקו כהה ארוכה מעל ז'קט ג'ינס כהה ולו שיער שחור מלא ג'ל, עיני שקד והוא החזיק בידו תרסיס צבע קטן. שמו היה טרנט.
  " כן, אנחנו, בהחלט הולכים על זה !..", אמר זה שלצידו, שהיה אפרו-אמריקאי, לבוש בחולצה לבנה ארוכה, מעיל עור שחור מעל ומכנס רחב תואם לצבע מעיל העור ושמו אשר. אחד מהבחורים משמאלו, היה בחור לבן נוסף, שלבש חולצה קצרה וקפוצ'ון שחור מצמר עם ג'ינס.
 היה זה ביילי שאמר, "..'סתכל!" והתגנב מאחורי טרנט שהלך מימינו של אשר. הוא חיקה את הליכתו ושרבב את שפתיו.
  ' או, מותק, מותק...', הניע את שפתיו, ניער את ידיו מאחורי גבו ועשה כל מיני תנועות מגונות והניע שוב את שפתיו ואמר ללא קול,' נשק לי בתחת...' 
  טרנט הרגיש, שמישהו הוא הולך אחריו. הוא הסב את ראשו לאחור, דחף בידו השמאלית אתת ביילי ואמר, "תגיד מה 'תה, דפוק ?" וצחק.
 "אני סתם צוחק איתך, טרנט..", הוציא ביילי את לשונו החוצה.
 " אל תתעסק איתי, אחא. לי אין חוש הומור, ברור ?"
   " ולמה זה ?.. ", שאל ופנה אל אשר, " אתה עצוב בחיים כמו אשר ? "
 " הוא ? בחיים לא! הלוואי והייתי עצוב כמוהו.. ", אמר טרנט. " לפחות לא הייתי בתול... "
 " יואו, הוא נפל עליך ! ", אמר ביילי וצחק בעיקר על אשר. אשר הסתכל עליו וכמעט עמד לצאת מכליו.
 " יו, ביי – כדאי שתסתום ת'פה לפני שאני דוחף לך את הרגל לשם !", איים.
  " עדיף שתדחוף לו תרגל לתחת, ככה ייצא מהמחשבה שהוא בכלל לא בתול..", גער טרנט והתגרה בו. אשר גיחך בקול עליו.
   " אה-הא! בו-יה.. ", צחק איתן, עוד אפרו-אמריקאי שכל בגדיו היו כחולים: ג'ינס, חולצה ארוכה עם הדפס לבן, ועליה מעיל ג'ינס. " סוף סוף! נקמה מתוקה... "
 " בוא'נה, כשזה מגיע – זה מגיע. חשבתי שאתה יבש כמו האישיות שלך..", אמר ביילי.
   " אחותך יבשה!.. אני יודע שאני קול למרות שאני לבן ", הסתכל טרנט בביילי.   
 " אתה באמת לבן ", העיר איתן וטרנט הביט בו בקרירות.
 " היי, אתה אמרת!", ציין איתן.
 " בוי, יש לי יותר קלאסה משלכם אי-פעם יהיה.." – הטיל עליהם.
 "בוא'נה, קלאסה הגעת לבצפר וכבר מתחיל להגיד מילים מפוצצות !"
 " לך תזדיין "
" ג'י, עוד מילה מפוצצת ", אמר איתן בציניות.