מאירועי הפרק הקודם -

  " היי!.. מה אתה חושב שאתה עושה?!?!?", נאבק טרנט בגריפין, כשגריפין נצמד אליו, סובב את זרועו הימנית לאחור ומשך אותה.
 " אח...!", צרח.
  " אל תדאג !... אתה תהיה ", לחש אל תוך אוזנו של טרנט, כשלחץ את המזרק בעורפו.
    "... מושלם. "

 - פרק 6 -

 טרנט הרגיש שגרונו נחנק, אף על שגריפין לא כרך את ידיו סביב צווארו. הוא נפל על הקרקע, התנשם במהירות וחולשה אפפה אותו. ראייתו היטשטשה והוא ניסה להיאבק במה שחשב כסם, בכוח. אבל, אז הוא חש בחילה...
   גריפין העמיד את טרנט על רגליו, העלה אותו על כתפו, כשידיו שלו אוחזות ברגליו של טרנט והחל ללכת מחוץ לסמטה. כל הדרך, טרנט חש מוזר – לרגע אחד, הוא הרגיש וידע שהוא חי ונושם – למרות, הבחילה הממושכת שחש וההתנשמות הגוברת בקרבו.. ואז, לפתע – ליבו, פעם בטירוף כמו שלא פעם מעולם. הוא ניסה לקחת אויר, אבל ריאותיו היו כמעין קפואות. כאילו, בלע קרח.. מוחו החל לקפוא גם הוא ופיו היה יבש. לרגע אחד, חש את רגשות הפחד, הבלבול והלחץ שבו נעלמים ולאחר כמה שניות ממושכות – לא הרגיש כלום. ולאט לאט, עקצוץ לא ידוע זרם בתוך בגופו, כמכת חשמל וגרמה לו להניע את ראשו באי רצון ובחוסר נוחות. מה שהזריק גריפין אל גופו, השפיע עליו באופן ישיר ופעל במהירות האור. הצ'יפ הזעיר שהיה בגודל של כחצי מילימטר, הזרים מכות חשמליות, אל מערכת העצבים שבחוט השדרה ואל האונה האחורית במוחו של טרנט. הוא צרח מכאבים ובראשו החל לקלוט מסרים מוסווים מתוך המיקרו צ'יפ. הוא החל לשמוע ולהיזכר גם במה שאמר גריפין לפני שהשתמש במזרק.
 ".. אל תדאג!... אתה תהיה .... ...מושלם.."
 " אוניל חרא.."
 " איתן..!"
 זיכרונות מעברו נגלו אל מול עיניו והמסרים המסווים נגלו אליו. בכל פלשבק שעבר אל מול עיניו, שמע קול שאומר לו - "אתה חייב להיות... מושלם..."
 " אל תדאג ! אתה תהיה ... מושלם. "
 טרנט חש רדום. עיניו נהיו כבדות... והן פלבלו בחוריהן ונעצמו.
 גריפין סחב את טרנט חזרה לשער האחורי של בית הספר. בדיוק, כשהתקרב אל שער הבניין, הבחין מרחוק בלקסי שנשארה עומדת ללא תזוזה ולידה..... איתן. הוא עמד לידה גם בעמידת נוח ללא תזוזה ופניו רציניות. הוא החזיק את ידיו מאחוריי גבו, כמו לקסי וחיכה למר גריפין.
 " שלום לך, איתן ", אמר גריפין בקול חביב שהסתיר את נבזיותו.
 " ערב טוב גם לך, פרופסור גריפין. או שאולי אגיד...", ענה וחייך אליו חיוך קטן ומנומס ," ..בוקר טוב. "
 " מותר לך. בואו, אנחנו הולכים לחצר...", ציווה והמשיך ללכת בחשכה, כשגופתו של טרנט עדיין על גבו והם עקבו אחריו.
 הוא הניח את גופתו של טרנט על אדמת הדשא הקשה והביט בשעונו. הוא החל לספור לאחור.
    " 10, 9, 8, 7, 6... "
"...5...  ", זרם חשמלי אחרון עבר דרך כל גופו של טרנט והוא הניע את ראשו בעצבנות.
"... 4... ", ליבו פעם בקצב.

 "... 3.... " - הוא הניד את עיניו בקלילות ועמד להתעורר..

  "...  2.... ", הוא לקח אוויר אל ריאותיו וליבו, שכבר לא היו קרים.
 
"... 1.......!!!", הוא פקח את עיניו וקם. הוא עמד על אדמת הדשא, הביט  באדם שמולו ושאל.
 " מה קרה ?", ניסה להבין מה קורה ואז נזכר. הוא חייך בנימוס, כמו לקסי ואיתן שכעת עמדו לצידו. "תודה שהצלת אותי, פרופסור. "
  גריפין הנהן בהסכמה בראשו בעדינות ואמר. " אני רוצה ששלושתכם תמשיכו להתנהג כרגיל ועם זאת, באופן מושלם. היו קצת ..צנועים. איתן, לקסי – " משך את תשומת ליבם והם נתנו אוזניהם בהיבט מלא.
" התחברו לזוג ופעלו לפי התוכנית בעת המסווה..", אמר  ולשנייה שתק ואז המשיך בדבריו. " עכשיו –  חזרו לבתיכם וניפגש מחר בבוקר אצלי במשרד. "
  איתן, טרנט ולקסי החלו לצעוד בשממה לכיוון בתיהם. 
 
 בבוקר המחרת, כשתיכון "אוניל" התמלא בשעתיים הראשונות, הייתה לקירה ולקונור ההזדמנות להציץ בשינוי שהתרחש אצל איתן וטרנט. איתן ולקסי נכנסו בדלתות הכחולות הכפולות בידיים משולבות. איתן היה לבוש בחולצה לבנה עם פסים דקיקים ועדינים באדום ובורוד, ג'ינס קורדרוי כחול וחלק ולרגליו נעליי הליכה לבנות-אפורות. ללקסי, הלבושה בחולצת משבצות בצבע צהוב חרדל, הייתה חצאית תואמת. היא ואיתן החזיקו ידיים וחלפו בהליכה על פניהם של כמה תלמידים תמהים והמומים.
 " זהירות, זוג יורמים בדרך!", מלמל אחד הבחורים שנשען על הלוקר שלו כמה מטרים מהלוקר של קירה, הוא לבש ז'קט צהוב-כחול עם סמל מודפס ומתחתיו חולצה לבנה והיה אחד הספורטאים המקובלים בשכבה ושחקן כדורסל. איתן ולקסי התעלמו ממנו בכוונה אף על פי שהיו עסוקים בשיחתם האישית ולהרעיף חיוכים.

 קירה קרבה במהירות אל איתן ושאלה. " איתן ? זה אתה ?"
" בוקר טוב, קירה. מה שלומך ?", חייך אליה חיוך רחב מלא שיניים לבנות.
 "...אנ.. ", גמגמה וניסתה לעכל את מראו של איתן המחויך, העומד מולה.
" אתה מרגיש בסדר ? אנ.. כלומר, אתה נראה..מה - מה קרה לך ?"
 איתן חייך ופלט צחוק קצר. " לא קרה לי כלום, קירה. אני מרגיש מצוין. פרופסור גריפין ואני נתקלנו זה בזה אמש ופשוט גלשנו לשיחה קטנה. זה הכול. "
 עיניה של קירה הביטו בו בהלם. אבל, לקסי חיכתה לרגע ואז התפרצה בעדינות נימוסית בין שיחתם ואמרה.
 " הו, בוקר טוב קירה. מה שלומך ? אם תסלחי לי, אני רוצה רק להגיד משהו לאיתן. טוב ?", חייכה אליה לקסי. " היי, אני יושבת בשורה השנייה. תשב איתי ?"
 " בשמחה ", אמר והיא קירבה את שפתיה אל לחיו ונישקה אותו, כשנישק אותה חזרה על לחיה ואז המשיכה בדרכה. קונור הביט בו בהשתהות ואז העביר מבטו אל קירה. גם היא הביטה בקונור והחזירה במהירות את מבטה אל איתן בהלם. 
 " מה לע..? מה נהיה איתך ועם לקסי ?"
  " הו, אני מניח ששמתם לב לכך. היא פשוט נפלאה, נכון ? וחכמה כל כך...", אמר והביט למסדרון שעדיין היה מלא בהמון התלמידים. הוא החזיר את מבטו אליהם והמשיך לחייך את אותו חיוך רחב ושתק לכמה שניות קצרת ואז פתח את פיו ואמר. " טוב. אני מניח שנתראה בכיתה עוד כמה דקות, לא ?", הניד בראשו להסכמה ללכת לעבר הכיתה, שנמצאת בצד השני של המסדרון. פעמון בית הספר צלצל והרטיט את פעמיו בכותלי הקירות, כשתלמידים במגוון מגזריהם נכנסו לכיתות בדיוק כשקירה וקונור התקרבו אל הכיתה ונכנסו גם כן עדיין המומים. הם התיישבו במקומותיהם וחיכו למורה שיתחיל את השיעור.