הגעתי לכל מיני מסקנות היום - מאוד מאוד אישיות, שלא כדאי לי לנסות ולהסביר אותן לכם - כי זה ממש ממש מורכב. אם וכאשר, ארצה לפתוח עצמי ולספר על הסוגיות המטרידות הללו בפניכם - אעשה זאת. בינתיים לא אעשה כן, לכן תאלצו להמשיך ולקרוא את הפרק השמיני. בהצלחה וקריאה נעימה !!!!!

 מאירועי הפרק הקודם -

 " יש לך בדיוק דקה לארוז את חפצייך ולצאת מכאן ישר למשרד המהנהל. תוכלי כבר עכשיו לחפש תירוצים בדרכך אליו. "

 היא פנתה לכיתה וראתה כי כמעט כל חבריה שולחים אליה את אותו מבט קפוא ושיפוטי כאשר כל אחד נשלח למשרדו של מנהל בית הספר. היא חזרה להביט ( משהו ששכחתי להוסיף : ) בפנייו של גריפין והנידה ראשה כלא מאמינה, בעודה אורזת ומכניסה את ספר הביוכימיה והמחברת לתיקה האפור - ירוק המקושקש והמקושט ( * ) בסיכות בצעוניות מדליקות וציורים משורבטים.

                                                       -  פרק 8 -

 קירה המרוגזת והנבוכה צעדה בעצבים במיסדרון הארוך, אל גרם המדרגות בו מאורה הייתה לרדת לקומה הראשונה שם התמקם חדרו של המנהל, אוליבר ג'ונס. תחושת אי-הצדק שהרגישה לא נקלטה.

 ' אני לא מבינה מה ה הבעייה שלו ?? עניתי נכון לשאלותיו, למרות שלא ידעתי מה התשובה לשאה האחורנה ואמרתי הכול בטון רגיל. לא הייתי בעצבים או במצב רוח רע ובכל זאת, הוא נראה כאילו בכוונה, מנסה להכשיל אותי. למה ? ולא התחצפתי אליו בכלל - מי הוא חושב שהוא שידבר אליי ככה ? ה.. האידיוט הזה. '

 הרהרה בהצטדקות בעת שירדה במדרגות, אחת אחר השנייה. לפני שדרכה רגלה על המדרגה האחרונה, צלבה רגליה ונשכה שפתיים. אנחה נפלטה אפוא מגרונה, בעוד קצב הליכתה זורם בקלילות מתונה והחלה מתקרבת לחדר המזכירות. היא עמדה בקצה השני של דלת מול חדר המזכירות, ממנו הציצה לכיוונה של גברת אניי דוריס, המזכירה הראשית. היא כירסמה את ציפורן אגודלה הימני בחוסר מעש ובאדישות לפני שחלפה מול עיניה. אז הוציאה את אצבעה מפיה וגירדה בראשה ובסופו של דבר, זיגיזגה למשרד פנימה.

 מיס דוריס הייתה אישה מבוגרת מהמנהל ג'ונס ומנוסה יותר, מה גם שוותיקה יותר בתפקידה. שיערה החום-ג'ינג'י היה מסולסל ומסודר, והייתה היא לבושה בחולצה הפרחונית הכחולה והמכופתרת, אותה לבשה לפני כשבועיים. הייתה זו החולצה המשעממת והדוחה ביותר שראתה מעודה, התוודתה לעצמה קירה. דוריס הרימה אליה עיניים כהות שהתחבאו בעד משקפי ראייתה ולמרות זאת, חייכה לקירה חיוך צפוי וחביב, והיטתה ראשה לצדדים.  " זו הפעם המיליון שאת מגיעה לכאן השבוע, מיס פורד ", אמרה. " מה קרה הפעם ?" הסתקרנה ושילבה ידיה זו בזו בזמן שקירה חדרה לפנים המשרד והתיישבה באחד הכיסאות השחורים שבצד. היא חייכה בכלימה וענתה.  " כנראה שהיום אין לי את הרצון למימוש הפוטנציאל הגלום בי. "

 אנני נתנה בה עינה ונאנחה עד ששבה לעבודת הקלדנות במחשב. קירה שמעה קולות הבוקעים מהחדר השני ולפני שפצתה פיה, השחילה מיס דוריס.

 " הוא נמצא כרגע בישיבת ועד - זה ייקח עוד כמה דקות טוב ?"

 " טוב... ", מלמלה והשעינה סנטרה על כפות ידיה וגופה כפוף מעט קדימה.

 פתאום ידית הדלת קרקשה והדלת נפערה לרוחה ושני גברים יצאו מחוץ לחדר המנהל - אחד די גבוה ובעל כרס גדולה והשני גבוה ממנו בחצי ראש ורזה. כל חאד מהם היה במכנס מחויט ורחב בצבע שונה וחולצה מכופתרת, גם בצבע אחר. מה גם שהם עוד עמדו לצד הדלת והוסיפו לשוחח עם מר ג'ונס שישב כנראה עדיין בפנים, לעניות דעתה של קירה, שלא הצליחה להציץ דרך הדלת ולתוך החדר, כיוון שלא היה זה עניינה ולכן לא התערבה. הם סוף כל סוף הלכו לדרכם, לא לפני שהגיח שמצידו השני של החדר, המנהל ג'ונס שעמד ללוות אותם בכל מקרה. הגבר עב הכרס כיווץ את אישוניו והיה מחויך - הוא אמר.

 " תודה רבה שפינית לנו מזמנך, אוליבר. אני אדבר עם מקולין עוד היום לדגביי השיפוצים באולם ההתעמלות. אני מבטיח לך, השנה המשחק יתקיים באוניל וכולנו נבוא לראותו. " לחץ את ידו ונראה מרוצה.

 " תודה לך, סמואל ", הודה לו והשיב לו לחיצה. " היה לי הענוג לעשות עסקים איתך. " עיניו רפרפו במהירות ונתקלו בדמותה של קירה הישובה באחד מהכיסאות שמולו. הוא לא ידע זאת אפוא הבין שהיא מחכה לו.

 " תודה רבה לך ויום טוב ", השיב סמואל. הגבר השני סח.

 " כן, יום טוב שיהיה לך ", לחץ ידו וחייץ מאוזן לאוזן. אז הסתובב לאחור ופנה ללכת כשסמואל הולך בעקבותיו. לאחר שיצאו השניים לדרכם, שילב אוליבר את ידיו ונשען על המשקוף הצדדי של הדלת. על אף שלא ציפה לאף אחד אחר שיטרידו במשך יום זה, הגיב באופן הברור מאליו.

 " פורד - ", אמר נחרצות. " אומנם לא ציפיתי לך היום, ובכל אופן מוטב מאוחר מלעולם לא. " וסימן לה להיכנס למשרדו ברגע שהקימה עצמה על הרגליים.

 היא התיישבה בכיסא העור מולה, בזמן שמר ג'ונס סידר את צווארון ה'זקט של חליפתו החומה, שתחתיה בצבצה חולצתו הורדרדה שסביב צווארונה נכרכה עניבה כתמתמה עם פסים שחורים. אוליבר ג'ונס האפרו אמריקאי כיהן כמנהל תיכון "אוניל" מזה עשרים שנה והיה אדם מכובד ושרמנטי, מלא כריזמה ומלומד.

 " אז... ", דיבר. " מה מביא אתוך אל משכני ?"

 היא בהתה בו בעודה ישובה ולא הויצאה הגה. הוא הביט בה חזרה באמצעי דומה, שתק לשניות בודדות ופלט נהמה קטנה.

 " אני יודע שקשה לך להתמודד עם העובדה... שזוהי השנה השנייה שלך. את תלמידה טובה, ועדיין הביקורים הבלתי פוסקים במשרדי, מצטברים. מדוע ?"

 " זו לא כוונתי ", הסבירה. " תראה מר מנהל ג'ונס.. ", אילתרה בבלבול. " אני יודעת שאני תלמידה טובה, אבל כנראה שלא כל המורים אוהבים אותי. לפחות לא כמו לקסי, אך זו לא הנקודה... - " סטתה מהנושא והשתדלה להתמקד. " העניין הוא, כפי שציינתי קודם, לא כל המורים אובהבים אותי. ואני כן משתדלת..."  " לא אמרתי שאינך משתדלת. בסך הכל ניסיתי להזכיר לך שלמרות ונותרו שלושה וחצי חודשים לסיום הלימודים, לא אתן לך לבזבז זמן יקר על... עניינים מגוחכים. "

 הוא שילב את ידיו על חזהו ובטנו ולבסוף השעינם על שולחנו, בוהה בה בעייפות.

 " עכשיו, אם פאשר לבקש ממך שתפסיקי להטריד אותי - אני לא מוכן לביקור נוסף. "  הוא הרים זרועו הימנית והצביע באצבע המורה לעבר הדלת.

 " בבקשה, תלכי מכאן ", התחנן. " אלת חזרי לכאן, בשיא הרצינות. " אמר בציניות וחייך חיוך קטן וחסר תכלית. היא חייכה, נעמדה וקרבה לדלת בסוף יצאה.