הבטחות נשארו תלויות באוויר. 
 היו ימים שרציתי לצעוק 
 ולפעמים נקלעתי למבוי סתום 
 יצאתי מכל זה רק בזכותך. 

 ועדיין, יש בי ספק רב ולא מובן

 איך עדיין, חיה בלי סיפוק לא ממשי

 בכל מצב...

 רק אל תגיד לי

 לא רוצה לשמוע

 שאתה מבטיח

 כי זה לא יתקיים.

 זה מספיק לי

 ואנ'לא רוצה לנגוע

 קולי נדם

 הכול כבר התיישן.

 הלוואי והיה איזה נס,

 שלא הייתי צריכה לחפש

 מקום למלא בלב תקווה.

 לא מבינה איך כל מילים

 מתגבשים במוחי, לא נותנים לי להאמין

 אתה אומר משהו, עושה דבר אחר.

 ועדיין, קשה להתבגר ובכל זאת להביט

 בעיניים, זה מרגיש שונה, כשהלב בוער...

 עכשיו, בקשר לסיפור שלי... קשה לי להגיד את זה, אך ייתכן ולא אמשיך את הסיפור. מבינים ? אני תקועה לגמרי. ואין לי לא רק השראה, אלא אולי גם כוח להמשיך אותו. הוא נראה לי טפל. מה גם שאני גם קוראת ספרים, תופרת ומתאמנת על פי שיעורי פיתוח הקול שלקחתי, מזה אני לומדת כבר יותר מחצי שנה. והן, הראש שלי, כל הזמן בהרהורים ומחשבות על כל מיני דברים טיפשים שלעיתים אני מצליחה להימלט מהן ולעיתים, לא. מה אני אעשה ?

 אני בהחלט אפרסם את הפרקים שנותרו לי, כך שעד אז - הסיפור בהקפאה.

 אם אוכל רק לציין כמה דברים שעשיתי לאחרונה והצלחתי לעשות אותם:

 1. תפרתי חולצה ראשונה שלי (!!!) עם שרוולים ארוכים - וזה יושב עליי בול. פעם ראשונה שהצלחתי עם שרוולים, בפעמים קודמות שכשלו.

 2. תפרתי חולצה נוספת, שנוספה למלתחת היציאות שלי. יצרתי אותה מהשאריות של החולצה הנ"ל.

 3. אני קוראת, סוף-כל-סוף, את הספרים של אן רייס באנגלית. ולמרות שזה קשה קצת, יוצא לי ללמוד מילים חדשות. 
 העניין הוא: הצטיינתי באנגלית בתיכון, ולמרות שאני מדברת שוטף וכותבת שירים בלועזית, אני בטוחה שהשתפשף לי ה Grammar  וכל הPresent  וזה. כך, שלא רק שאני לומדת מילים חדשות ולהבין את מה שכתוב, אני גם נהנית מזה. אני חולת אנגלית ואוהבת אתגרים לימודיים שמשכילים אותי ו..זהו. אני סקרנית ורוצה לדעת הכול מהכול, כמו שאומרים.

 4. ככל שאני מתאמנת על תרגילי הנשימות בפיתוח-הקול, אני חשה שיפור עצום וענקי בתוכי, וזה שינוי דרסטי. זה גם אחד מהאתגרים שאני אוהבת לבחון בעצמי. עד כמה אני יכולה ולאן אפשר עוד למתוח אתזה.

 5. אחרי כל התפלספויות שלי והמחשבות שלי לגביי ההווה והעתיד, אני רואה בעצמי משהו אחר. מישהו אחר. העובדה שאני רוצה להיות מישהו אחר, כנראה לא תשתנה. ומאידך, אני מחבבת את מי שאני ומה שאני יכולה לעשות - לחלום, להשיג, להאמין. ועקב זה, אני רואה את הפן של כל אחד ממשפחתי וחבריי. למשל, לא מצא חן בעיניי שאבי מדבר עם חבר טוב שלו ומאחורי הגב צוחק עליו. זה הופך אותו לפתטי ומסכן. ורק שאני אחשוב על כך, זה לא בהכרח יעזור לי לשנות את העניין הזה שהוא מרכל על חבריו לרעה, בייחוד מאחוריי גבם ופתאום, אני מבינה  שעל אף שגם אני מרכלת, אינו אומר שאני מדברת על חברים מאוחריי הגב לרעה. אם יש לי בעייה איתם, או להם איתי - אני לא שוכחת וזורקת. אני מתמודדת או לפחות כך משתדלת לעשות זאת, פנים אל פנים או בטלפון באופן ישיר ומבלי לסטות מהנושא.
 אני לומדת כל יום משהו חדש בקשר לחוזק רגשי, שזה הדבר שהכי נחוץ לי. חוץ מאהבה.

 לפתע פתאום תקפה אותי המחשבה, ש... אני עושה ככל יכולתי בחיי, בכדי להודות על מה שיש לי ואין בחיים. האמונה שלי היא אחד הדברים שעומדים כעת בראש מעיני. והיא גורמת לי להעריך את מה שיש, לנצור כל רגע ורגע. ובזכותה, לא פלא - אני מתפללת לאל כל יום, שיברך אותי, את משפחתי, חבריי וכל אחד ואחד מהאנשים שבעולם - וייתן לנו חוכמה בשפע, אושר, שמחה, אמונה, אהבה ותקווה ללכת בה עד סוף החיים. בעזרת השם. ( לא לדאוג, איני חוזרת בתשובה... לא התחרפנתי עד-כדי כך. אני רק אומרת ).