המפלצת- סיפור ערפדים.

הי, הרבה זמן לא כתבתי. פשוט ממש לא היה לי זמן (כאילו שלמישהו זה מזיז ><).

חשבתי להעלות לפה כמה מהציורים שלי, לא יודעת אולי זה יעזור להביא לפה קוראים ויחדיר בי מוטיבציה להמשיך לכתוב ><

אני אוהבת בעיקר לצייר דברים.. לא ריאלים. לא סוריאליסטים אבל לא ריאלים. אני אוהבת לצייר דמויות בשטיחות כלשהי, לא יודעת. בעיקר מהתת מודע כזה.

ציור לחבר שלי. פחם ודיו.

רישום של צפרעד בדיו.

כשהתחלתי לעשות דיאטה, ואז יומיים אחר כך וויתרתי ><. צבעי מים ודיו.

סתם חביב.

*נא להתעלם מכפות רגליי המגה מכוערות! אני ממש מתה על השמלה של הבחורה.

חברה ביקשה שאני אצייר אותה P:

זה יצא די מגניב P:

טוב עכשיו לפרק השני,

אני אכתוב פה את הפרק המלא

פרק שני חלק א'-

               מרירות.

האוטובוסים עברו והצליפו במים על העוברים והמחכים. ניקולס הרגיש את המים מציפים בפניו ובבגדיו כמו שאדון היה מצליף בעבדו להמשיך בעבודתו. והרי ניקולס היה העבד של הצמאון שלו, אך עצל בעבודותו כערפד. עליו היה לעשות זאת במקום שקט ללא יותר מידי בני אנוש בסביבתו. לעיתים חשב ניקולס על עצם היותו בן אלמוות ועפרד כמתנה, אין הוא מפחד או חש בכאב, או אכזבה. רעבונו השתיק את מצפונו ורגשותיות, והוא מסוגל להתהלך לו באלפי מאות ושנים.

הוא כבר חי יותר משלוש מאות שנה, אמנם שכח את יום- הולדתו אולם הדבר לא היה חשוב לערפד, הרי ברור לו שאם יהיה זהיר מספיק, לעולם לא ימות באותה המידה שלעולם לא יתאהב או יבכה. עד אותו היום.

ולעיתים ניקולס הרגיש שהוא משועבד למחלתו ולכן היא למעשה קללה. כל יום היה הורג כפי שבכול יום היה אוכל, הוא לא חס על אדם כתוצאה מהנכות הרגשית שלו- עם השנים. הוא היה שותה את דמם של זקנות בודדות וזקנות אלופות בינגו. היה שותה זקנים וגברים, צעירים ולא פעם היה שותה נערות ונשים באכזריות. אפילו ילדים ותינוקות היה מנשנש ככוס תה של אחרי חצות. הוא היה מחסל משפחות. הוא שלח יותר אנשים לארון קבורה, הרבה יותר מאשר נכנס אליו בזריחה על מנת לתפוס תנומה קלה.

אך מעולם, מעולם לא שתה נער. עד אותו היום.

"לאן אתה נוסע?" שאל האמריקאי השמן והטיפש בעל הדם הסמיך."לבית החולים" ענה ניקולס ששחק את ניביו. "הו! גם אני בדרכי לשם!" צעק בקולניות היאנקית שלו, "יש לי אפטיטיס בי, קצת הגזמתי עם המשקאות" צחק השמן וטפח על גבו של ניקולס אשר הסיט את מבטו בגועל. אילו לא הייתי מתעצל כל כך, הייתי שובר לו את המפרקת, חשב הערפד בעצבנות.

"מדוע אתה נוסע לבית החולים?" שאל דם סמיך."תרומות דם" ענה ניקולס ופתח את העיתון שהיה לידו, כדי להתחמק מהשמן המציק בעל הדם הסמיך והדוחה. "כן, אני ניחשתי את זה לפי העור החיוור שלך. בעבר עבדתי בתור תורם זרע, אתה יודע.. בבנק הזרע. הרווחתי המון כסף מזה! וזכיתי בסיכוי שישנם בעולם ילדים שנראים כמוני!" הוא סיפר בגאווה. "הו, כמה חבל" ענה ניקולס במירמור ומעביר את הכתבה על הרוצח הסדרתי אשר שתה בחולניות את דמם של קורבנותיו. הוא תהה לרגע האם הוא הערפד היחידי בעיר. יחיד ובודד. האם עליו לעזוב לקהילה אחרת בה לא יחשדו בעצם קיומו כערפד?

חלק ב'

"מה אתה עושה למחייה?" שאל דם סמיך. למעשה, הרהר לו ניקולס, החיים כערפד דלים עד מאוד, לעיתים הוא שודד את הטרף שלו אך לא תמיד יש בארנקו כסף רב. הוא נאלץ לקנות לו מעט מזון מידי פעם בשעות הלילה, לעיתים יש לו כסף ליין לבן, היין האהוב עליו. כשהוא מתקמצן הוא הולך לבית תמחוי ושם משיג לו מזון ודם. הוא אינו עובד, הוא היה אוכל ושותה דם בלבד למחייה. ולעיתים היה שודד את הבתים של הטרפים שלו, מכניס לבית רהיטים, אוכל, כסף, תכשיטים, אך  כל זה היה מזמן.

ימי העושר שלו תמו ברגע שאנשים החלו לשים לב. זו ננשכה בצווארה, ואילו החברה שלה בידה השמאלית, האחר ננשך ונמצץ למוות עד טיפת הדם האחרונה שבו. כותרות בעיתון לא מיהרו לבוא, כמו "הערפד מאוהיו| או "מקרי מוות מסתוריים באוהיו" ואז נאלץ לעבור לדירת פאר במנהטן, שם נרצחה חודש לפני כן אישה זקנה חסרת משפחה שהייתה נוהגת להשכיר את המקום. הכול עבודתיו של ניקולס. בדירה היו רהיטים מרהיבים, נוף משגע, חלונות רחבים, צמחים אקזוטים, אריגים סינים ויפנים גם, שמונה חדרי שינה עם מיטות רכות ונעימות. כמובן, ניקולס העדיף את ארון הקבורה.

"אני מובטל" השיב ניקולס בעודו קורא בעיתון על כלבי הים בסנטרל פארק. "הי, אני יכול להשיג לך עבודה בבנק הזרע" הציע דם סמיך וניקולס הרגיש את הבושה עולה ללחייו החיוורים. ניקולס קבר את ראשו בעיתון במבוכה, וקרא בעקשנות על כלבי הים של סנטרל פארק בעוד הוא נאבק במחשבותיו. "כלבי הים של גן החיות ב-" לו היה זה נפלא לו היה אני קטן? חשב לו, ערםד קטן ורצחני, שאותו אלמד הכול, שאתפוס לו טרף ראשון, שאלמד אותו כיצד להיות כמוני,

"סנטרל פארק, פתחו קריירה מדימה לאחר חמש שנים בהופעות יומ- יומיות ב-", אם היה לי בן, חשב, לא הייתה כה בודד. לא הייתי צריך להראות לו כבן תמותה עלוב. ובסוף היום, הערפדון היה מרים את ראשו מעלה  והיה רואה דמות נעלה וחשובה, אני.לא הייתי לצל או לרעב, אלא.. למנהיג. הו כמה פנטזיה זו תהיה נפלאה, חשב לעצמו. בזמנים אלו נראה העולם לניקולס כבודד ועצוב, כאשר העולם משתנה ממאה למאה, שנה אחר שנה ודקה בדקה, פורץ אצל בני התמותה כמו וריד שנתפח ושמרפיץ דם עסיסי לכל עבר, שגעון חדש- בעוד ניקולד וילדו, הערפד הקטן, השרץ הקטן עם הניבים לעולם לא יסחפו בשגעונות אלו. ימשיכו הלאה-

בחייהם, בשביעותם, ובשפיות האחרונה שנותרה על פני כדור הארץ הזה, המסתובב סביב השמש והירח סביבו וסביב עצמו- ונדמה כי השניים הם היחידים שאינם הולכים להקיא על עצמם וללכת לאיבוד בתוך הסחרחורת הזו.

 טיפות הגשם שנופלו על תחנת האוטובוס, על כל העוברים והחולפים על פניו של ניקולס, נראו לפתע בעיניו כמטאור הנופל מטה אל פני כדור הארץ המסתובב סחור סחור ובמהירות הבזק ממוטט אימה, את האדמה עצמה ומותיר אחריו טעם מר של זעזוע המחשבה. "מה הלאה?" ונדמה היה שצריך טיפת גשם רטובה, שברירית, יחידה ורכה שתיפול על אפו המחודד של הערפד הזועף בכדי שיפסיק להסתחרר סביבו בעולם פנטזיות וחוויות עם בן לוויה צעיר שינק ממנו כל טיפת ידע, בכדי שיבין העפרד כי רק הוא מסתחרר סביב עצמו, כי מחשבותיו מסתובבות סביב עצמן, בעוד הוא אינו זז, אינו נושם בקושי את בדידותו הגסה סביב מאות, שנים ואינסוף של דקות כי הרי הוא צפוי לבדידות נצחית. היות העובדה שהוא מה שהוא כיום:

ערפד.

וימשיך להיות.

"לאחר חמש שנים בהופעות יומ-יומיות, פיתחו כלבי הים של סנטרל פארק יכולת מדהימה למשוך את תשומת ה-"

חסר לב.

Net.D.H

אשמח לביקורת :)