טוב, ואוו.
sdfdfdsfsd
לא כתבתי כאן כל כך הרבה זמן.
המון דברים קרו, ולא היה לי זמן או רגיעה לכתוב
אותם.
עכשיו לי שעה פנויה, אז התיישבתי לכתוב.
הרי הבלוג הזה נועד לתיעוד – יום יבוא ותהפוך
לספר יקירי.
עברתי דירה מאמא לאבא.
עברתי למרכז העיר, מרכז העיניינים.
אבל רחוק מחברים שלי, ועכשיו זאת לא הליכה של
10 דקות.
זה אוטובוס של 20.
אבל שינוי זה טוב, לא?
החדר שלי לבן מאוד, פסטורלי מאוד.
מזכיר את איקאה – הרי כל הרהיטים משהם.
אני אוסיף עוד כמה תמונות: ג'ים מוריסון? מרלין
מונרו? ג'ימי פיידג'?
אייקונים אלו ואחרים.
שיתנו לי תמיד כוח להמשיך, הרי לרובם יש תיקים
במשטרה לא?
הרגליים שלי לא מחלימות.
זה כל כך מפחיד אותי, אבל אני עושה פרצוף שלא.
אני עושה פוזה של אישה חזקה, אבל אני מבוהלת
בפנים כמו ילדה אבודה.
מה אם זה לא יחלים לעולם?
מה אם תמיד יהיה לי סדק קטן ברגליים? וככה זה
ישאר?
והכל בגלל הצבא שמסרב להסתיים.
כואב לי לרוץ, להתכופף בישיבת צפרדע, לעמוד
לאורך זמן באותו מקום.
ללכת הרבה, ללכת עם נעליים צבאיות הרבה.
ללכת, בכללי, לאחרונה.
התחלתי לראות סידרה שתמיד ריחפה מעל ראשי.
Doctor Who.
בטוח שהגיקים פה שמעו עליה.
אני לא מבינה למה דחיתי את זה לכל כך הרבה זמן.
כל סידרה ניראת מטומטמת ליד זאת – היא מדהימה.
היא מכשפת, היא מרתקת, מפחידה, משמחת, מעציבה.
הדימיון שהושקע בה, השחקנים המדהימים.
כל דוקטור הוא אחר, אבל רואים את הקשר ביניהם
שזה מדהים לדעתי.
לכל אחד יש דוקטור שתופס אותו מהשאר, ואף אחד
לא יודע להסביר למה.
אני יכולה לכתוב פוסט שלם על הסידרה – ואני כניראה
אעשה את זה כשאני אסיים אותה.
אבל אני מחכה כל השבוע לחזור הביתה, לפשוט מעלי
את המדים, להתכרבל עם אהובי במיטה.
ולראות סידרה עם איש משגע, משוגע, עם מברג
סוני.
עם קופסא כחולה וחיוך מכשף.
שיקח אותי ליקומים אחרים, עולמות אחרים, זמנים
אחרים.
אני מתחילה לחשוב על העתיד, ואני מפחדת שכולם
ילכו.
והוא יטוס לקנדה, והוא לאמריקה, והיא לברלין,
והיא ללונדון, והוא לאוסטרליה.
ואני אשאר פה בירושלים, עם סיגריה וקפה קר.
מכורבלת בתוך מעיל ואוזנייה.
שומעת שירים עצובים, ורואה תמונות שלהם מחו"ל.
אני לא חושבת שאני אהיה מספיק מוצלחת ללמוד בחו"ל
– אבל זה שווה ניסיון לא?
אני מפחדת שהוא יעבור לגור באוסטרליה ואני אשאר
פה לבד.
אני גם חושבת שהוא לא יחזור, כי מי ירצה לחזור
לפה אחרי ארץ כזאת מדהימה?
ועוד בשבילי? לא ניראה לי.
אני רוצה להיות באירופה כי אני מרגישה שם בבית
כמעט כמו פה.
האנשים, המזג אוויר, התרבות, השפות – הכל.
זה מכשף.
חזרתי לכתוב את הספר שהפסקתי לכתוב כשהתגייסתי.
אני שמחה עליו, אולי הוא יצליח? עכשיו שהוא
יכתב מצורת מבט בוגרת יותר.
והוא ישנה לאנשים את החיים? שהם יקנו אותו
לאהוביהם ליום הולדת?
אולי זה יגרום למישהו להישאר פה איתנו? ולא לקפוץ
מגג?
ואולי הוא לא יצליח בכלל.
אבל זה שווה ניסיון, כי אני מרגישה שהוא יעשה
משהו – גם אם לא גדול.
גם אם אדם אחד יקנה אותו, ויאהב אותו – הרי
הצלחתנו.
הצלחנו לספר סיפור על עולם רחוק, ולגרום לקורא
להתחבר ולאהוב את הדמויות כמונו.
ולשנוא, ולאהוב, ולבכות.
אולי? רק אולי.
Until next time
You are the best thing that's ever been mine.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Devil's Child