אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
אני מנסה להעביר את כל מה שעובר בראש שלי לנייר, נייר ממוחשב? אבל אני לא מצליחה. אני לא מצליחה להכיל את כל הרגשות והמחשבות שלי בפסקה אחת.
It's too limited.
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
אני לעולם לא אבין את החברים שלי, גם הקרובים ביותר. אני יכולה לכתוב כאן אלפי דוגמאות אבל זה לא ישנה הרבה.
הם עשו, עושים ויעשו תמיד רק את מה שהם רוצים כי ככה זה - וככה זה ישאר.
אני פשוט לא מצליחה להבין איך הם נוהגים בכזאת פזיזות, חוסר תשומת לב, כשנקמה חסרת תועלת מעוורת אותם. בתלות אין-סופית בהורים בידיעה שלבד זה לא יצליח להם כנראה. בריחה מהמציאות, ניסיון למצוא את התשובות בכל המקומות הלא נכונים בידיעה שהם כאלו. הנצחת דברים שאין טעם להנציחם, כי הכל בר חלוף. בדרמות עד אין קץ כי הם לא מסוגלים לחיות את החיים כמו שהם, בלי סיפורים מהצד. בדריכת החלומות של מי שהם קוראים ״חברים״, ובניפוץ אשליות של עצמם והבנת המקרה דרך אלכוהול וסמים. בניתוק קשרים במחשבה שזה ימלא את החור בחזה, שזה ישקיט את העוול שנעשה להם, כאילו האדם שנותק ממנו הקשר נעלם בעקבות המעשה. בחיפוש אחרי מוסכמות חברתיות שמזמן הבנו שאנחנו לא עומדים בהם וזה בסדר - צריך את השונים בחברה אחרת הכל היה מעוד משעמם.
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
אני כל כך מותשת מהכל, אני כבר לא מסוגלת לחשוב כמו שצריך, אני לא מסוגלת לראות את המציאות כמו שהיא באמת אלא ״הכל בעיני המתבונן״? אולי.
אני בחרדות תמידיות על העתיד שלי, כי פתאום שזה מגיע קשה לעכל את העובדה שאפשר פתאום להיכשל בכל מה שתכננת.
הכל היה בסדר עד שהגעת, לפחות במחלקת העתיד שלי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות ואף אחד לא התערב בזה.
איך אתה יכול לקחת בקלות דעת כזאת את הכל? אולי אתה חושב שנצליח להחזיק דרך כל זה? או שלא אכפת לך.
אני אגשים את החלומות שלי איתו ובלעדיו, אני פשוט אעדיף שהוא יהיה חלק מזה.
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
אני פשוט לא יודעת איך אני יכולה להכיל את הכל, ולא להתפוצץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Devil's Child