יש לי חבר טוב.
מאוד טוב, האמתי.
אני מכירה אותו מגיל 5, היינו החברים הכי טובים בגן חובה.
וכשזה נגמר כל אחד הלך לדרכו.
עברו 11 שנה, ובכיתה י' עברתי לבית ספר חדש.
לא הכרתי שם אף אחד וזה היה כל כך מפחיד.
פחדתי שאני אהיה הילדה המוזרה שאף אחד לא מדבר איתה.
עוד לא הייתי סגורה כל כך על מי אני, ואיך אני מתלבשת ומתנהגת.
גכעגכע
עכשיו אני בטוחה ב100% מי אני ואני בספק שאני אשתנה הרבה.
גכעגכע
בעיקרון, בחודש הראשון חלפנו אחד על פני השניה הרבה, ולא היינו בטוחים.
הרי מה הסיכויים, נכון?
אני זוכרת שפתאום עצרנו במסדרון ושאלנו אחד את השניה אם זה באמת את/ה.
וגילינו שכן, וכל כך שמחנו.
התחבקנו וצחקנו על איזה צירוף מקרים משוגע.
גכעגכע
מנקודה זאת והלאה עברנו כל כך הרבה ביחד.
כבר קרוב ל5 שנים, לא?
אהבנו, שנאנו, השתכרנו, עישנו, רקדנו, השתגענו, בכינו, צחקנו.
והכל ביחד.
תמיד, תמיד, ביחד.
ולא משנה אם רבנו, או צעקנו אחד על השניה.
הכל נפתר בסוף, כי שום דבר לא משתווה לזה.
גכעגכע
ואין שום דבר מיני במערכת יחסים הזאת.
אני יודעת שיש המון אנשים שמאמינים שאין ידידות בין נשים וגברים.
לא אמיתית לפחות.
ואנחנו הוכחנו אחרת.
גכעגכע
לא משנה מה קרה, היינו שם אחד בשביל השניה.
ואנחנו יודעים שנרוץ עד קצוות עולם אחד בשביל השניה.
ונהפוך עולמות בשביל שהשני ירגיש טוב יותר.
וגם אם הוא נעלם לחודש, אי שם בנגב, אני כל כך נרגשת שהוא חוזר.
ואני רצה לפגוש אותו ולדבר איתו.
ולשמוע איך הולך לו, ואם הוא עדיין מחזיק מעמד.
ולספר לו את כל הדברים שהוא פספס, כי זה בסדר.
כי גם המרחק לא יפריד בינינו.
גכעגכע
כי אין שום דבר שמשתווה לחברות כזאת בכל העולם.
dfgfdg
fgdfg
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Devil's Child