היום רצתי
בפעם הראשונה זה הרבה זמן.
הייתי חולה,
הייתי בחו"ל, היו לי מבחנים, השווקים בעולם התמוטטו, השברים הכרונים ברגלים
הציקו – תירוצים יש בלי סוף, אפילו לא צריך לחפש.
אבל כשמצאתי
בתוכי את הכוחות לרוץ שוב היום, זה היה פשוט נהדר.
אני חושב
שלרוץ זה הדבר שאני הכי נהנה ממנו בעולם. לא יודע למה. פשוט ככה.
יש לך מסלול
– אתה מתחיל ואתה מסיים.
נהדר.
אם לא היו
לי הבעיות המסריחות האלה ברגליים – הייתי רץ לפחות חצי מרתון. זה החלום שלי, חצי
מרתון. אני אפילו לא מעיז לחלום על מרתון. רק חצי. 21 ק"מ ואני מרגיש את שלי
עשיתי. אני רק מפחד שהנזק שזה יעשה לי במצבי יגרום לי אחרי זה לא ללכת בכלל....
לבינתים אני
אמשיך בריצות הרגילות שלי 7-8 ק"מ וזהו.
רק בפארק.
שונא לרוץ
בחדר כושר – זה מה שדופק לי את הרגליים הכי הרבה וזם גם משעמם, במסלול אתה יודע
איפה אתה נמצא. על ההליכון זה סתם שעמום.
אני גם מאוד
אוהב את הפארק.
גם לראות את
יעל ארד – הגאווה האולימפית שלנו – חולפת על פני בפארק תמיד עושה לי נעים, לא יודע
למה. זה בטח לא מה שהיא לובשת.
מרוב שכל כך
הרבה זמן לא רצתי האייפוד נאנו לא היה טעון, הייתי צריך לרוץ עם האייפוד הגדול
כשאני מחזיק אותו ביד. כל הזמן רק חשבתי אוי ואבוי לי אם מישהו שאני עובד איתו
יראה ואתי רץ ויחשוב שאין לי אייפוד קטן לריצה – התחלתי להריץ לי בראש איזה משפטים
אני אגיד למי (לכל אחד היה לי משפט אחר) אם אני אראה אותו כשאני רץ (שאלה למה שאני
ארה מישהו ביום שבת בשמונה בבוקר בפארק?).
אחרי הריצה
לא היה לי לב לעצור בבייקרי אז פשוט המשכתי הבייתה.
אחר כך
הלכתי לקופי בר. ואז חשבתי לעצמי למה אני לא הולך לשם יותר. פעם הייתי הולך לשם כל
הזמן. היום אני בד"כ מזמין משם טייק אווי. הם באמת מעולים. לדעתי האוכל שם
יותר טעים מבהוטל ובבראסרי – אבל בהוטל יש יותר קטע, ובבראסרי יוותר חי – בקופי בר
זה קצת מת כזה מבחינת האווירה.
הייתי היום (האמת
שזה עוד מאתמול) במוד כזה של חולצה מכופתרת שחורה של D&G (נחמדה החפתים שלה ארוכים במיוחד עם 3 כפתורים לאורך) היא פשוט מספיק קצרה
כדי ללבוש אותה מחוץ למכנס, וג'ינס של מארק ג'ייקובס בגזרה קצת רחבה, אבל האמת
שזאת גזרה שאין לי איך להסביר מצאתי את זה במארק ג'ייקובס ומאז לא ראיתי גזרה כזאת
בשום מקום. זה כזה קצת משופשף, והם עשו שפשוף בכיס האחורי - במקום שנהיה בו שפשוף
מהארנק.
נעלתי עם זה
את ה driving
shoes של טוד'ס. כאלה שחורות קלאסיות. אתמול
נעלתי את זה עם נעלי "פני" שחורות של פראדה. היום גם שמתי סוודר עם
צווארון V אפור של פראדה מעל.
זו פעם
ראשונה שלבשתי את הסוודר הזה והוא פשוט מושלם. תמיד ידעתי שהם עושים סוודרים
מושלמים לנשים – כל הקרדיגנים המדוייקים האלה, כמו שדריה לובשת בפרסומת של הבושם –
אבל זאת הייתה הפתעה (או שבעצם לא, למה שלא יהיו להם גם סוודרים טובים לגברים?) לגלות
שהם עושים גם סוודרים כל כך יפים לגברים. עכשיו שתבינו הוודר הוא מאוד בסיסי, אפור
כהה מאוד, צווארון V, אבל הוא מצר והוא כולו כל כך דק,
והוא יושב מושלם על החולצה. אין ספק, אני עובר תקופת פראדה כרגע.
זהו אחרי זה
ראיתי סוףסוף את ויקי כריסטינה ברצלונה – וכרגיל כמו תמיד בסרטים של וודי אלן –
פשוט נהנתי מאוד.
ולא רק
שנהנתי אני גם מת על סקארלט ג'והנסון, כן היא מלאה, אני יודע, אבל היא פשוט מדהימה
(אגב יש קטע בסרט שהם הולכים לפיקניק והיא לובשת ג'ינס קצר – ואז כשהיא נגשת להביא
לו אספירין מהאופנים רואים שיש לה צלוליט), אני מת עליה בסרטים, אני לא יכול
להפסיק לשמוע את הדיסק שלה, היא פשוט מעולה.
זהו קניתי
את כל החומרים לדייסה, נראה אם אני אכין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
