| |
life in plastic
|
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
| 12/2008
 אלוהים רואה ומעניש, אבל על מה?
מה עשיתי?
מה עשיתי שקיבלתי גם נטייה טבעית להשמנת יתר - אצלי כל קרואסון במשקל 100 גרם הופך לשני קילו בבטן שדוחפים את הקוביות כל כך עמוק שגם ברנטגן לא רואים, אז אם כל זה לא מספיק אז הוא גם חנן אותי בשברי הליכה.
איך שרה המשוגעת ההיא "אלוהים, אלוהים לו רק ברכת לו חוסר-נטייה-לשברים"
כאילו בן אדם נולד עם נטייה טבעית להשמנה, אין בעייה הוא לא מרים ידיים, לא מתייאש. קם בבוקר מוקדם מוקדם והולך לרוץ.
או במקרה של היום, יצא אתמול עד מאוחר, שתה יותר מדי (אתם מכירים את הברמנים המעצבנים האלה שכל הזמן מזמינים אותך לעוד ועוד שתייה, אז אתה שותה יותר ממה שתכננת) לאכול דווקא אכל בסדר - אבל לרוץ - לא קם. אבל כמובן שזה לא ישבור אותנו. לא רצים בבוקר? אין בעייה אורזים תיק, מחליפים בעבודה ורצים אחרי העבודה.
הייתה שמש בבוקר וארזתי רק חולצה קצרה, איך יכולתי לדעת שהרוח תהייה כל הזמן נגד הכוון שלי בערב? אבל גם זה לא שבר אותנו, מה קצת קר אז מפסיקים?
לא הייתה חנייה במקום שאני אוהב הייתי צריך להתחיל את הריצה מהצד השני של הפארק - גם זה לא שבר אותנו.
אז מה כן שבר אותנו?
השברי מאמץ, זה מה ששבר אותנו. זה גם לא שבר כדי שנפסיק ריצה באמצע. יש גבול עד לאיזה זנות אנחנו מוכנים לרדת. אבל שבר קצת נפשית.
זה קצת קשה לרוץ כשכל צעד כואב. אין בעייה סיימתי את הריצה, אבל זה דיכא אותי.
מחר יש לי אימון משקולות אז אני מסודר, אבל שבת בבוקר, מה אני אעשה בשבת בבוקר? נראה לי שאני חייב לנוח מינימום עד ראשון. או אולי לא? אולי שלישי?
אני רוצה לרוץ 3 פעמים בשבוע, אבל מפחד שאני אצטרך לרדת לשתיים. איזה ייאוש.
ידעתי, פשוט ידעתי. אם יש משהו שאני אוהב לעשות ולא עולה כסף - לא צריך לשלם על לרוץ בפארק, לא צריך לשכור מדריך בשביל זה, סה"כ זוג נעלים ואייפוד - אז ברור שאני לא אוכל לעשות את זה. אסור לי להנות מדברים שלא עולים כסף. אלוהים לא מרשה, זה יהפוך אותי לאדם שחושב שכסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אסור.
לא לרוץ זה מוות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
