אז מה חדש?
בד"כ אני לא שמח לאיד, אבל הפעם, הפעם כנראה שאין שום דרך אחרת להגדיר את זה חוץ משמחה לאיד, זה מנוגד לאמונה שלי, אבל אני פשוט שמח. שני החלאות ששנאתי כל פגישה איתם, שני הטמבלים המכוערים – פשוט פוטרו, יותר הם לא ייצגו אתת ההשקעות של ההוא, איזה הקלה. הוא פשוט בעט אותם, ואני שמח. אם זו לא שמחה לאיד, אני לא יודע מה כן.
הקטע בריצה הוא קטע מנטלי, ובגלל זה זה ממכר. זה לא פיסי, זה מנטלי. הכל בראש. אתה צריך להאמין, כל החשיבה צריכה להיות מרוכזת באני יכול, אני מסוגל.
אתה מתחיל לרוץ, בהתחלה כמה דקות ראשונות, זה משעמם, חמש – עשר דקות ראשונות עוד אין את המאמץ בכלל, הגוף פועל. אחרי עשרים דקות בערך אתה מרגיש שזה לא מובן מאליו, הגוף עושה משהו יוצא דופן, אתה מזיע, הנשימה הופכת ללא מובנת מאליה, צריך לחשוב שאיפה אחת ארוכה ומיד שתי נשיפות קצרות, או רק נשיפות קצרות כשהגוף באופן אוטומטי משלים את השאיפות בין לבין? לשאוף מהאף ולנשוף מהפה? רק מהאף? רק מהפה? שניהם?
אחרי שלושים דקות הגוף על טייס אוטומטי, הרגליים זזות מעצמן, הנשימה כבר נכנסה לקצב מסוים, עכשיו המכשול היחידי הוא אתה, אתה מול עצמך. כבר שלושים דקות שאתה רץ, יש לך עוד חמש עשרה (בערך) וכבר משעמם, אומנם הגוף על טייס אוטומטי, אבל המאמץ מורגש, הכל נסבל, אבל מאמץ. אתה מבין שהדרך היחידה לסיים היא להחליט שאתה מסוגל. מאוד עוזר להזכר בעובדה שהצלחת בפעם הקודמת, זה עוזר כשאתה בטוח שהנעל משפשפת לך, שהמזג אויר קר לך מדי ומקשה על הנשימה, שאולי הריצה מזיקה לעצמות ברגליים שלך ומעוררת שברי הליכה ישנים וכן הלאה.
העקרון הכי חשוב היא לעולם לא לשבור ריצה באמצע, כמו שאסור לצאת משיעור ספינינג או קיקבוקסינג באמצע. או שלא תתחיל בכלל, או שתסיים, בכל מקרה לעולם אל תפסיק. לא משנה מה, לא להפסיק. אם תפסיק פעם אחת, ייתכן מאוד שתעשה לעצמך נזק נפשי כל כך קשה, שכלום כבר לא יעזור. בריצה הבאה כל הזמן תחשוב מתי תגיע לנקודה בה נשברת קודם ותהיה חרד מפניה, תהיה בלחץ האם הפעם תוכל לעבור את הנקודה הזאת או לא.
לכן קמתי היום בבוקר וגיליתי שהגרון כואב לי, כי היה כ"כ קר לנשום אתמול בריצה, ולכן לא הלכתי לעבודה.
אני לא יכול לרוץ החדר כושר, רק בחוץ. לעולם לא במסילה.
אתה רץ בפארק ואז אתה קולט, הפארק הזה הוא הדבר הכי טוב שיש לעיר הזאת להציע, הפארק ומגרשי הטניס ליד. זה שסימנו שם מסלול ריצה ורכיבה. אתה רץ ואתה רואה עוד אנשים שרצים לבד, בזוגות, זקנים, צעירים, ספורטיביים יותר ופחות, לבושים בבגדי ריצה למהדרין, ולבושים בבגדים מאולתרים, עם איי פוד בלי, כל המינים, כל הצבעים, כל הסוגים, והפארק פתוח ל כ ו ל ם, רק צריך לרצות לרוץ.
אז כ"כ טוב לך, שאתה רק מפחד שלא יחליטו פתאום לבנות שם בניינים, או חניון תת קרקעי כמו שעושים עכשיו בהיכל התרבות ומשבש את כל אורחות החיים באזור, ונראה כ"כ לא הגיוני, איך רחובות כ"כ צרים וקטנים יקלטו כמות כזאת גדולה של מכוניות, לאט לאט אתה מבין שהורסים את האזור שמקשר בין שדרות חן לשדרות רוטשילד, שיוצרים מפגע שלא תהיה שום דרך להתמודד איתו, שלא מספיק שהציבו שם חוות אנטנות סלולריות אז עכשיו גם הופכים את זה לחניון ענק, ואותה תכנית גם לכיכר רבין.
נחזור לריצה, כשאתה מסיים ריצה, אתה מבין שהגוף שלך מסוגל להרבה יותר ממה שאתה חושב שהוא מסוגל, ההגבלה היחידה היא בראש. אתה מבין שזה כנראה גם ככה בשאר תחומי החיים אתה מסוגל יותר, אתה רק צריך להחליט שאתה עושה את זה, לא לוותר.
למרות שאת, לפעמים בעבודה המטלות נראות בלתי נגמרות, לא סבירות, מוגזמות ועל סף הבלתי אפשריות. אתה יודע שהן אפשריות, אבל כמו בריצה, אתה יודע שאתה כן מסוגל – השאלה היא אם תרים ידיים או לא, לפעמים לצערי זה קורה, אתה מוצא את עצמך בעשר בערב, במשרד, חסר סבלנות, רק חושב על לאכול, או לשתות יין, או על האימון שהחמצת או אלף ואחד דברים אחרים, ואתה לפעמים נשבר. נשבר ולא מוצא את הכוחות להחזיק עוד שעה בעבודה, פשוט לא.
איזה כיף לגלות שהזוג שיש לי (אחד מעשרים) נבחר לנעל הריצה של שנת 2006 J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
