פעם ב, אני מקבל התקף אברקרומבי, ואז אני פשוט רוצה את כל הקולקצייה שלהם, אל תשאלו אותי למה, אבל אני פשוט פעם ב- מקבל אתת ההתקף הזה.
ונחשו מה? אני באמת הולך לקנות את כל החנות, טי שירטים, קפוצ'ונים, מכנסיים קצרים, בגד ים, חולצות מכופתרות לעבודה, וחולצות טי שירט פשוטות (גופיות) עם צווארון וי, כובע חדש, חולצות פולו, וכו'. סוף אפריל – מתי אתה כבר כאן???
קשה לי להחליט אם זה לגיטימי הקטע הזה של אברקרומבי או פתאט(י), דבר אחד בטוח זה לא דול'צה.
חוצמזה חזרנו עכשיו מסיבוב הלכתי לקנות משהו לאחותי בספורה, ופתאום ראיתי את האיסי מיאקי, מה שהיה הריח שלי במשך 3-4 שנים לפחות מאז גיל 16 בערך או רצת לפני, ריססתי על היד ובום, אני בתיכון, פותח את הארון בגדים מוציא איזה משהו שחור שם הרבה הרבה איסי מיאקי, לובש ג'ינס שחור, ויוצא, כנראה לאלנבי, אולי למקום אחר, אולי זה יום שלישי ואולי זה יום חמישי, קצת קשה לגעת רק מהריח שכן הייתי שם אותו כל יום. זה מזכיר לי מוניות (שכן אז לא היה לי רשיון), זה מזכיר לי כשעוד חיפשתי בגדים בשינקין, זה מזכיר לי עולם שלם של נעורים שלא יחזור. עולם של אורנה ואלה כשעוד הייתי שותה תמיד את המיץ תפוזים שלהן.
עד לכאן נכתב אתמול, היום זה היום, והחלטתי לקנות את האיסי מייאקי, אני עוד לא יודע מתי, אבל החלטתי.
היום זה גם היומהולדת שלי, וזו הסיבה שאני בחופשה.
הגיל הוא דבר שכ"כ קשה להתמודד איתו.
היום פינקתי את עצמי בבוקר במאכל האולטימטיבי, קרואסון צרפתי מרוח בנוטלה, כן מה שאתם שומעים קרואסון מדהים מרוח בנוטלה. אני מת על זה, ואני אוכל את זה רק בחו"ל. בארץ נוטלה לא נכנס לבית שלי (כי אני פשוט אוכל את כל הקופסה באותו יום).
זה גם הזכיר לי איך כשהייתי צעיר הייתי טוחן נוטלה כאוות נפשי, וכמובן שלא שמנתי מזה. כמו הפרסומת הזאת שאין דבר יותר טעים ומזין בבוקר מלחם טרי, לחם טרי עם נוטלה...
זה גם מזכיר לי את 21jump street שנורא אהבתי, ובכלל. החיים היו הרבה יותר פשוטים פעם, למרות שלא היה אינטרנט, וגם כשכבר היה, לקח קצת זמן עד שהתוכן שם התחיל להיות שווה.
אני חושב שהאברקרומבי הוא חלק מזה, מין נסיון כזה לפשט את התהליכים והדברים לרמה מאוד פשוטה, כאילו מאוד לא מתאמצת, תמיד קצת מרושלת, לא קונטרוברסלית אבל לא לגמרי שקטה, בכל זאת קצת קרוע, קצת מהוה ודהוי, ועדיין מושך יותר מדי תשומת לב. זה יחזיק מעמד בדיוק עד שאני אראה מישהו לבוש באיזה ג'ינס של דולצ'ה גבאננה שאין לי.
חוץ מזה יש לי גם שניים שלושה דברים שמטרידים אותי יותר מהעור, הבגדים ונוטלה כן או לא.
אני מוטרד מהעבודה שלי, אני יודע שאני במקום הנכון, אבל משהו עדיין לא מרגיש לי נכון, אני קצת מתקשה להאמין שאני עובד בתור שכיר, אני שונא את זה. אני שונא שאני עושה משהו לא בשביל עצמי. מצד שני אני לא מצליח להיות כמו היזמים האלה שרק רואים אפשרויות מול עיניהם, שרצים קדימה כולם אחוזי אופטימיות והתרגשות, אני רואה רק את הסיכונים, וגם בדברים שאני רואה בהם אופטימיות, אני רואה סיכונים יותר מסיכויים. אני גם שונא לשתף פעולה עם אנשים או להיות בקשר עם אנשים, אני תמיד מעדיף לעשות הכל לבד עם אפשר. בטח לא לעשות שיתוף פעולה כלשהו עם מישהו. אני צריך לחשוב על זה ולנסות למצוא את הדרך לעשות את הדברים שאני חושב עליהם לבד. אוף. אני מקווה שהשנה יקרה משהו.
Having said all that –
התמונות הכי מתאימות שמצאתי כדי לאחל לעצמי מזל טוב ושככה תראה השנה שלי, הן של גוצ'י
(כל כך אופייני לי, שבוע שלם לזיין את המוח שאני רוצה בשבת שנאכל משהו קל ופשוט וקליל ואז לסגור על קלואליס).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
