כשראיתי את הטקס מהכותל, שמחתי שסופסוף פעם אחת לא הזמינו את נינה לשיר, אבל בטקס של תל אביב כבר לא היה אפשר להתחמק.
אנחנו באמת מדינה של כוכב נולד. אם הכי טוב שמצאו לנו ליום הזיכרון זה זמרים שמעולם לא כתבו או הלחינו שיר נורמאלי, בטח לא את השירים אותם שרו (שלא לדבר על השיר המזוויע של שרה חדד), שלא מסוגלים להביע שום רגש.
מה קיבלנו? כמובן את הקונצנזוס הלאומי נינה, במכנס שחור קצר, ממלכתית אך אופנתית שיקית וקולית כתמיד. את הראל סקעת בעל האוזניים הנוראיות ובכלל... ואת מירי מסיקה כמובן. ומי ניצח על כל האיכות הזאת, מי אם לא סמל הממוצעות הישראלית בשיאה – בקול ממלכתי, מקריא שירים "נכונים" עטוף בג'ל, יאיר לפיד. זוועה. מזל שלא הלכתי לכיכר.
זה בדרך כלל קורה כשיש חלל, שאין כשרונות, מנהיגים, בסוף מי שהיה הכי ממוצע אך לא התייאש מצליח, פרס לממוצעות.
אני חושב שזה גם קרה לנו בממשלה, אבל באמת באמת שאני חושב שאתם יכולים לחיות גם בלי ההגיגים הפוליטיים שלי.
אותו דבר באופנה, כל מי שיודע לחבר שני בדים, ועדיף אפילו לא יודע, הוא מעצב. כדי להנציח את המצב עשו תכנית כוכב נולד למעצבים, זה היה זוועה.
דיפדפתי היום בהעיר החדש – זוועה. העיתון הזה כל כך מסכן, מי יודע כמה פעמים ירצחו את העיתון המסכן הזה.
אז מה יש לי להגיד חוצמזה שהוא גרוע, ואת זה כבר כולם יודעים?
מה שעיצבן אותי במיוחד בעיתון, היה החנפנות התורנית לטניה ג'ונס, למי שלא יודע טניה היא בתה של תמרה, ראש החוג הבלתי מעורערת לעיצוב אופנה בשנקר, מה שאומר שכל מה שקשור לאופנה בארץ עבר דרך הידיים שלה, וכמעט כולם או חייבים לו תודה, או שונאים אותה. לצערי, וכנראה שעל לא עוול בכפה, הבת שלה מעצם היותה הבת שלה, החליטה שגם היא מבינה באופנה, וכל אותם אנשים המוקירים את אמא שלה, פשוט לא יכולים להפסיק להתחנף אליה, ועדיף בכתב כדי שיהיו להם הוכחות שהם בצד הנכון. כשכולם מסביבך אומרים לך שאתה מושלם, בסוף אתה עוד עלול להאמין בזה.
המתחנפת הפעם היא לא אחרת מתמר קראוון עוד מישהי שיכלה להיות רק הבת של, אבל עקב כישרון צילום קיים, הצליחה לצאת מזה, שלא כמו מושא הערצתה – טניה.
היא משתפכת בכתבה על טניה, כמה היא יפה ומדהימה ואיזה סטייליסטית מדהימה שהיא ועל איך היא מצאה אהבה, ונראה שבכלל אם תמר קראוון היתה תופסת את טניה מפליצה, היא הייתה קוראת לזה עיצוב אווירה.
רוצים דוגמה?
"מתוקף היותה אחת הסטייליסטיות המובילות בעולם האופנה"
מה שנקרא האנדרסטייטמנט של השנה.
עכשיו כדי לשים את העניינים בפרופורציה, מיסיס ג'ונס עובדת כסטייליסטית סוג ז' במגזין כל כך יצירתי, שלדעתי ההפצה שלו היא משהו כמו אלף עותקים לגיליון, לדעתי – אין לי סטאטיסטיקה. מי שמכיר את מילנו יודע, שבמילנו מספיק שתכריז על עצמך כסטייליסט וכבר יימצא המגאזין שיקלוט אותך. מה שנקרא קצת ענווה לא הייתה מזיקה.
כדי להקל קצת מהאווירה הקשה של יום הזיכרון, הנה כמה תמונות
אמנדה פיט - מה שנקרא עוד לא חזרה לעצמה אחרי ההריון
אמבר וולטה - מה שנקרא, כשאת יפה לא משנה מה הצבע שלך בשיער
סינדי - מה שנקרא, כשאת מהממת, אז את מהממת תמיד, עוד יותר מבאייטיז
קריסטיו דיוייס - מה שנקרא כשאת לובשת אוסקר, אפילו התחת הגדול שלך נראה בסדר
זהו, סיימתי לשפצר את המצגת שלי למחר. תוך כדי שתיתי סוסון ים, וראיתי את כל סרטי הנופלים שהוקרנו בערוץ 2, נורא עצוב, כל הנופלים, וכל המשפחות שנשארו מאחור, אלו שרק רוצים להנציח, והסיפור של כולם מעניין וכולם היו מיוחדים, וכולם היו שונים, אבל דבר אחד משותף לכולם, הם לא הספיקו כלום, הם היו יותר צעירים ממני, איך לעזאזל הם היו אמורים להספיק משהו??? והיום כל המשפחות שלהם עסוקות במפעלי הנצחה, הכל כל כך עצוב לפעמים, ואני בטוח שהחיים שלי קשים, כי אין לי פורשה, אני לא גר ב LA, ועוד כהנה וכהנה, החיים הם תמיד דבר כ"כ יחסי. המסקנה היחידה היא שצריך למצות כל רגע בחיים, לבלות כמה שיותר עם האהובים עליך, פחות לריב, יותר לשמוח, ולנצל כל שנייה אפשרית, כי כשזה נגמר זה בבת אחת ומיידי כל כך, ואולי זה אתה ואולי זה מישהו מהיקרים לך.
מחר אשכח מכל זה, יש לי מצגת, עם המנהל כספים החדש המעצבן של החברה האם, ואני כבר אחשוב שוב רק על בגדים, קמטים ואוכל. אלה החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
