יא חצ'ו סושי
וכמה סושי אכלתי היום, אוף – אני כבר לא ליכול לראות סושי, בטח לא כזה עם ביצי דגים מאיזה סוג שהוא – לא קוויאר כתום ולא טוביקו (? פלייניג פיש אגס?)
בצהרים זה היה במקום מדהים על הנהר, שהאוכל באמת היה מדהים בו, והעיצוב היה יפה, והאנשים יפים, ולקינוח אפילו היה סושי מרציפן ופירות, שזה אומר מרציפן בתור אצה, וסלט פירות טרופיים כמילוי, וזה היה מצוין.
בערב זה כבר היה שואו – כזה אני עוד לא ראיתי – מיטב הקיטש – אבל המיטב, אני אחרי זה כבר מבין למה הם שוכרים את החדרים הפרטיים הדבילים שלהם במועדונים, בארים ומסעדות בארץ.
קודם כל להגיע לחדר הפרטי היה סיפור לא קטן. יש בערך 5 נקודות עם שומרי ראש שעוצרים אותך בדרך. מה שכן זה הרבה יותר דיסקרטי לעסקים. עסקים זאת אומרת אחרי שעברת בקזינו בקומה הראשונה, השולחנות של הכבדים בקומה השנייה, ואולם הפול בקומה השלישית. משהו משהו משהו, והכי חשוב המון סושי. לא יכול לראות יותר סושי. יש קטע מוזר בחדרים האלה, אבל גם נוח.
עדיין הייתי מעדיף את המסעדה של הצהרים.
במשך היום גם למדתי מה זה שלג אמיתי, אמיתי-אמיתי. מה זה קור מקפיא שחודר לך לרקות ואתה לא מסוגל לחשוב. הראש כל כך קפוא. אחרי זה כבר לא זזתי בלי הכובע על הראש.
אתה גם מתחיל להבין את הסכנה הנוראית שבשלג, אם הוא לא נערם על המדרכה, אלא רק נופל בשכבה דקה יחסית, היא לפעמים הופכת לקרח, והקרח הזה הוא מאוד מסוכן ואפשר להחליק ממש, אבל ממש, בקלות. זה היה די מלחיץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
