זה התחיל ב "זה ייגמר בדם" שהיה מאוד אלים ומטריד, אם במסר, במראה או במוזיקה, והמשיך ב "מאקרובה קביסה" שזו יצירה כ"כ אלימה שאין כמעט מילה לתאר אותה חוץ מאלימה, היא פשוט אונסת את הצופה ביצירה הזאת.
זה דבר אחד לעשות יצירה לא מתחנפת או לא קלה לעיכול ודבר אחר לעשות יצירה שכופה את עצמה על הצופה בצורה כל כך אגרסיבית. זה מתחיל בתאורה, שמורכבת בעיקר מפלורסנטים ופליקרים שנכבים ונדלקים לפי רצונו של התאורן, כשה בדרך כלל כולל בעיקר פליקרים אלימים מאוד מחושך מוחלט – פצצות לאישונים. ממשיך למוזיקה שהיא:
א. בעוצמה מאוד חזקה (לפני ישבה מישהי שכיסתה את האזניים כל המופע
ב. אלימה – כן שוב אותה מילה אלימה – אגרסיבית, אמרו שיהיה מיקס של אייטיז, נו – זה היה יותר נויז מאשר אייטיז.
זה הכל כל כך אינטנסיבי, אבל לא אינטנסיבי הכל כל כך מעניין אני לא יודע איפה למקד את המבט שלי ועל מה לחשוב קודם, אלא אינטסיבי זה מעיק עלי, לא נותן לי לנשום.
אם זו הייתה טרגדיה יוונית, אז זו הייתה טרגדיה ללא קטרזיס, רק עוד ועוד התעצמות של האסון.
אוף, זה היה קשה.
עוד מידע וקטע קצר מהחזרות כאן: http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/699/357.html
באמצע עוד אירחנו חברים, שאחד מהם שף, פעם ראשונה שבישלתי לשף, עבר בשלום.
יש לי כל כך הרבה חוות דעת, דוחות DD, ובכלל משימות לקרוא, שאלוהים יעזור לי.
היום הייתי בהרברט סמואל פעם ראושנה מזה הרבה זמן. היה טוב מאוד. התגעגעתי, נראה לי שאני אלך שוב השבוע.
אחד הדברים הטובים במופע החדש זה השיר I love you Mary Jane, של הסייפרס היל וסוניק יות' (מתוך הפסקול של Judgment Night).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
