אני כל כך רגיל כבר לא לעשות כלום שלא קשור לעבודה, עד כדי כך שפתחתי את המסמך הזה באנגלית...
היה לי שבוע כל כך קשה, שזה לא יאומן, לא יתואר ובטח בטח שלא יסופר. סתם, תכף אני מספר.
הגעתי כל כך מותש ליום חמישי בערב (אבל עם זאת רצתי בחמישי בבוקר והיה מעולה, ואני מתכוון גם לרוץ מחר בבוקר), שבערך בשמונה וחצי רבע לתשע, לקחתי את הגלובס למיטה קראתי קצת והלכתי לישון. כמובן שזה לא עבד, הרי לא הודעתי לעולם שאני הולך לישון. אז היו לי כמה טלפונים, מספר הודעות טקסט. למי שלא עניתי הרוויח.
לחבר אחד דווקא עניתי, שאלתי אותו "מה אתה רוצה?" אין ספק שזו פתיחה טובה לשיחת טלפון, בקיצור הוא רצה להזמין אותי להצטרף אליהם למסעדה שאני אוהב, אבל אני כבר הייתי כל כך בקטע של לישון, ולא רציתי לאכול יותר או לשתות יותר שוויתרתי. ניסיתי לחזור לישון. בסוף נרדמתי ואל רק שנרדמתי ישנתי רצוף עד הבוקר.
התקשרתי בבוקר להתנצל על איך שעניתי לטלפון אתמול, הוא אמר שהיה נורא כיף וחבל שלא באתי, לא נורא פעם הבאה.
היום קמתי עם כוחות מחודשים, הלכתי לאימון, הלכתי להסתפר, קניתי W ו Wallpaper חדשים – שזה בערך הדבר שאני הכי אוהב – הלכתי לתופר, אחרי עשרה סיבובים מצאתי חנייה שנכנסתי אליה בדיוק אחרי 10 תמרונים לפחות, יצאתי מהאוטו פתחתי את הבגאז' להוציא את המכנסיים (אחד פראדה, אחד דולצ'ה גבאנה, שניהם בצבע חאקי דוקרס כזה – מדהימים) אין שקית, זה באוטו השני – שכחתי מזה לגמרי! אוף זה היה מעצבן. אבל אני יום שישי היום, אני לא בקטע של להתעצבן, אני בקטע של לתעל את האנרגיות האלה למטרות חיוביות, אז נסעתי לחנות יין, וקניתי כטוב ליבי ביין, הם נורא נחמדים שם, ואני שכבר התחלתי להיות לחוץ איך אני מעלה את כל זה מהחניון הביתה, נרגעתי – הם יעשו לי משלוח עד הבית. זה שרות! קשה למצוא בארץ מקומות עם שרות טוב.
הגעתי הביתה לקחתי את המכנסים לתופרת בפינה, היא כזאת גרועה שבסוף אמרתי לה שזה לא טוב לי הזמנים שלה אבל בכל מקרה תודה רבה ויצאתי משם, היא פשוט גרועה, היא עוד הייתה הורסת לי את המכנסים, אין ברירה צריך למצוא את הזמן להגיע ליפה וולמן האחת והיחידה.
הגעתי הביתה סידרתי את כל הבלאגן שהיה לי במטבח, התקשרתי לקפריסין שיקימו לי חברה חדשה (יקחו חברת מדף ויעבירו בעלות) אני עדיין מחכה לזה.
עכשיו נשאר רק לסדר את הבקבוקים במקום, אין לי כח לזה.
אתמול כולם היו כל כך עצבניים בעבודה (שלא לדבר על מה שאני עשיתי שם יום שלישי) שהבנתי שזה לא הזמן הנכון לקבל אישור להחליף את הלפטופ שלי למקבוק פרו החדש והמדהים שאני כל כך כל כך צריך ודחוף, כי המחשב שלי כבר כל כך, אבל כל כך, איטי שבא לי למות.
החלטתי ללכת על מקבוק פרו כי:
- החלטתי שאני רוצה מק הפעם, ואז נשאר רק להחליט איזה
- המקבוק איר – לצערי לשימושים שלי, נראה שהוא די חלש, מה גם שהסוללה הפנימית והמעבד שלו קצת מלחיצים אותי.
- אני כן רוצה את המולטי טאץ', מה שמוריד אוטומטית את המקבוק הרגיל מהרשימה (הוא לא מגיע עם זה עדיין)
- נשארנו עם המקבוק פרו, יש 15 אינץ' ויש 17 אינץ'. אני אסתפק ב15 כי בכל זאת אני רגיל למחשב מאוד קטן, וגם ככה אם הייתי יכול הייתי לוקח מקבוק רגיל עם מסך של 13 אינץ.
כל המסקנות הללו זה משהו שלקח לי שבועיים להגיע אליו, בעיקר זה שהוציאו שלשום את המקבוק פרו החדש עזר לי, וזה שגם כל הדגמים המגניבים של ואיו ירדו מהפרק (כי הם רק מגניבים ותו לא), ואז דווקא כשאני כבר כולי בתוך זה והנה בטוח שעוד רגע השליח המיוחד שנמצא בארה"ב מביא לי את זה, אז כולם עצבניים מאוד וזה לא הרגע, ולא הזמן לעשות את הדברים. אוווווווווווווווף. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את עוצמת התסכול שהייתה לי אתמול. הייתי כל כך עצבני מזה. זו אחת הסיבות שחזרתי הבייתה ורק רציתי לישון. כאב לי הראש מרוב תסכול.
ועכשיו אני צריך לחכות למחשב עוד ועוד ועוד. למות, פשוט למות, והגרוטאה הישנה הזאת שלי כבר כל כך עולה לי על העצבים שזה משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
