די, נגמר מלכתוב על תיקים בגדים ונעלים.
זה כאילו כל החיים שלי הם קניות, קניות, קניות.
זה לא ככה, יש גם מסעדות.
אז היינו במקום החדש שנפתח במקום צ'ימיצ'נגה, ועל זה נאמר אוי ואבוי לי. כל כך אהבתי את צ'ימיצ'נגה, הייתה להם את המרגריטה הכי טובה בעיר (חוץ מזה שאני מכין בבית לבד – ואני כבר לא מכין, כי זה אף פעם לא נגמר בטוב קנקן שלם של מרגריטה – ממש, אבל ממש לא – קשה מאוד לעצור את זה, כמו רכבת חמישים טון שירדה מהפסים במדרון תלול) ועוד כל מיני דברים לא רעים, ועכשיו אין. במקום זה יש קפה איטליה, שזה באמת נורא נחמד, אבל זה ממש לא זה, שלא לומר שזו המסעדה שכנראה חרטה על דגלה את הבינוניות כערך. אווירה בינונית, אוכל בינוני, טעמים בינונים, יינות לא מלהיבים, בקיצור – גורניט מיט גורנישט.
חוצמזה כמובן שכבר היינו בהוטל מונטיפיורי, אם לא מדמינים לעצמכם שהמקום היה נפתח ולא היינו שם, למעשה היינו בערב הראשון.
מסקנות?
הקטע של המלצריות בשמלות עם התיק ערב הקטן על הצד מאוד מוצלח, העיצוב מקסים כמו תמיד, האוכל נחמד, לא מסעיר אבל נחמד, אפשר למצוא מה לאכול.
הקטע של העיצוב כל כך חזק אצלהם, הם פשוט יודעים לקלוע לטעם של הקהל, הם יודעים מה הקהל רוצה ונותנים לו את זה בדיוק.
הם כמו טמירה ירדני של עולם המסעדנות.
לפעם מזל יותר חשוב משכל.
אם הייתי פותח היום את המוסף של ידיעות ורואה את הכתבה האוהדת של נירה רוסו על יועזר בלי להיות שם בזמן האחרון, זה היה עושה לי קרייוינג מטורף, מזל גדול הוא שאכלתי שם בדיוק לפני שהגעתי הבייתה לקרוא את העיתון, וכמובן שהיה מהמם.
הייתה שם כל החבורה הרגילה, אבל מה שהפתיע יותר הוא שהייתה שם לוחמת הצדק החברתי, העתונאית שהפכה חברת כנסת, לא ידעתי שיועזר תואם (טועם) את סולם הערכים שלה, סלט ב70 ש"ח? לכל פועל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
