חזרתי וחזרתי עם מסקנות קשות למציאות עוד יותר קשה.
קודם כל שוויץ היה מיותר מבחינתי, אז אירגנו לנו סיור במאיץ חלקיקים – אי אפשר היה לרדת למטה בגלל הדליפה רק להסתכל מלמעלה (זה 100 מ"ר העומק של הבור) קיבלנו הסבר מהפרופסור הישראלי שהיה מעורב שלא לומר תכנן חלקים נרחבים מהפרוייקטים (בעיקר בקטע של הקולטים אבל לא רק) והמסקנה בשבילי היא אחת בלבד, אני כבר לא בן 16 ולצורך העניין הספציפי הזה, אפילו לא בן 17 ו4 חודשים, ואני לא אתחיל פתאום ללמוד פיזיקה באוניברסיטה, ואני לא יכול למצוא את הזמן להתעניין בשאר הדברים שהוא הסביר לנו עליהם ולהתחיל לקרוא מושגים, ובקיצור זה לא בשבילי. כנראה םרוייקט חשוב מאוד אבל מעבר להבנתי.
חשבתי שיהיה מגניב – היה קצת מיותר. אחר כך הסתובבתי במוזאון הרגיל – זה שמכוון להדיוטות שם הבנתי קצת יותר, אבל גם שם זה יותר בגדר חומר למחשבה שדורש התעמקות – וגם לזה אני לא מסוגל.
אני מסוגל דבר אחד להתעמק במה שקשור למודלים כלכלים, תזרימי מזומנים וזהו. כל השאר לא.
מה שהיה טוב בחופשה הוא שהגעתי סוף סוף – לקרוא את barbarians at the gate שאני רוצה לקרוא כבר מימים ימימה, ורק בLA בעצם יצא לי לקנות אותו. כן, כן, את הסיפםור בכללי אני יודע בדיוק כמו כולם KKR השתלטות עויינת על Nabisco RJR אבל הספר כתוב כל כך טוב והוא כל כך מפורט שזה פשוט מדהים, אתה יודע מראש את העלילה ואיך זה נגמר וזה עדיין מדהים, מה שעוד יותר מדהים זה שזה מדבר המון על ה junk bonds ועל הבנקים סולומון בראדרס ושירסליהמן, זה הכל קרה עוד לפני שנהיה ליהמן בראדרס, ועוד לפני שכבר איןם להמן בראדרס.
זה מזכיר לי שהמצב של החברה שלי שעבדה בליהמן לא נשמע להיט, זה פשוט לא יתואר הייתה לה עבודה ש a million girls would kill for , מי היה מאמין? (בינינו גם boys)
זה גם מזכיר לי שהשנה אני כנראה לא אקבל הזמנה לקוקטייל של ליהמן בקרלטון בקאן. צריך למצוא משהו אחר לעשות במרץ.
אחרי המאיץ נסענו לג'נבה רק כדאי לגלות שהמסעדה שרציתי הייתה סגורה באותו יום בצהריים, משם כבר איבדתי כל חשק לחיות, שנאתי את עצמי שלא ווידאתי מראש שהיא פתוחה שלא הכנתי אופציה ב', היה לי קר, הייתי עצבני, ואפילו בקרטייה לא עצרתי. חזרנו למכונית ולמלון.
איטליה אבל הייתה מדהימה, והקניות שעשיתי שם היו שוות הכל.
המלון בשוויץ שפעם היה נראה לי פאר היצירה היה לי נראה קצת פחות, בעיקר אחרי ה פרינסיפה די דאבוי של מילאנו, שהיה באמת אחד המלונות הטובים שהייתי בו עם שרות מעולה, וקהל יפה.
אני לא יודע איך לקרוא לזה אבל ה fashionable frequent traveler הוא קהל מאוד הומוגני, אני כבר כמה זמן שם לב לזה והפעם זה ממש בלט. בכל עיר (אפילו בניו יורק) אין יותר 10 מלונות אפשריים לשהות בהם, כשזה בד"כ 5-7 סטנדרטים ו פחות מ5 בוטיק. לכל הנשים יש תמיד עגילים stud של לפחות 1 קראט בכל אוזן וטבעת אחת לפחות עם יותר מ3 קראט ביהלום המרכזי.
הנעלים הן כרגע רק – אבל רק – כריטיאן לבוטין. המון וריאציות אבל רק רק רק לבוטין, זה באמת לא ייאמן.
התיקים של הנשים הם בד"כ שאנל או הבירקין (ביום יום זה כמעט רק הבירקין), כשהכוכב העולה זה תיקים של ג'יבאנשי.
גם לגברים וגם לנשים יש בד"כ טרנץ' קואט של בארברי.
השתייה היחידה שבאה בחשבון היא שמפניה.
זה מוזר אבל זה גורם להרגיש בנח בארוחת בוקר שכולם לבושים כל כך יפה, זה גם מרגיע אותך שכולם לבושים במותגים שאתה מכיר, אתה לא מכיר את האנשים, אבל ההרגשה היא יותר נוחה, אני לא יודע בדיוק איך להסביר את זה, אבל זה כאילו מרגיש טיפה יותר בטוח – כאילו לכולם יש טעמים משותפים באיזהשהו מקום עם אינטרפטציה מאוד שונה על אותם דברים.
לגבי הטיסות, המסקנה היחידה שלי היא שחייבים מטוס פרטי. זה לא משנה אם קנית כרטיס לביזנס, בסוף עם השיטות המפגרות של אלעל אתה נוסע כמו כלב באיזה שהיא הסעה מזעזת למטוס, ואז צריך לחכות שכולם יעלה כדי לעות המדרגות, כל התורים האלה וההתנות האלה פשוט מוציאים אותי מדעתי.
בארץ היה יותר נח, פשוט ישבנו בלאונג' ורק כשאמרו שזו הקריאה האחרונה לנוסע XXXXXXX עלינו, ואז זה באמת היה בסדר. המטוס צריך לכות לי, לא אני למטוס. הבעייה היא שבג'נבה הם עושים את כל הסקיוריטי במין צורה מעוות כזאת, שאתה קודם עושה צ'ק אין כשמאחוריך מחכה בתור מישהי ששואלת אם זה לביירות, ותחילה שיחה של להתלונן על התור ולמה מחכים כל כך הרבה זמן, ואני רק מפוחד מהחבלת המעיל פרווה הזאת שמאחורי.
זה גם מזכיר לי סיפור שסיפרה לי חברה בינלאומית שלנו – אבל אם אני אספר גם את זה אז הפוסט הזה לעולם לא ייגמר.
בקיצור קודם שמים אותך בתור עם כל הערבים (שאין לי כלום נגדם, אבל אתם יודעים מטעמים בטחוניים וכאלה) ורק אחרי שעברת את כל הסקיוריטי אז בגייט עושים לך את הבידוק והתשאול – אל תשאלו אותי למה. אני חושב שהתחנה בג'נבה עובדת ממש ממש דפוק.
טוב האוכל של אלעל אין מה לדבר בכלל, על שמפניה הם לא שמעו מתוך מבחר של שני יינות לבנים אחד חסר, בקיצור...
הדבר היחידי הוא הדיילות שתמיד מדברות אלי באנגלית, זה גורם לי להרגיש מין סנוביזם פרובנציאלי כזה, כאילו אני לא ישראלי המראה שלי, אני טוב יותר, אני לא מתערבב עם כל הלבנט הזה מסביב, אני אחר. למרות שזה הכל פאקינג בולשיט ואני יודע את זה, ובכל זאת זה מחמיא.
To cap it all אז משום מה השדה היה מפוצץ כשנחתנו, המחשבים של הכף יד נפלו, אז זה לקח לי איזה 5 דקות עד שהוא הדפיס לי את האישור, וכנראה מרוב עומס של טיסות נכנסות היינו צריכים לחלוק את המסוע של המזוודות עם מסוע של טיסה נכנסת מאנטליה – שזה מה שנקרא לקבל את ארץ ישראל היפה ישר לפנים – בוא רק נאמר שאני מוכן להמר על כל הכסף שיש לי (שזה לא הרבה אחרי המפולת היומית שכבר קוראת כל יום) שאף אחד מהם לא חזר מהפור סיזנס בטורקיה.
וזה מביא אותי למסקנה שרק מטוס פרטי זה פיתרון, לצערי אני מכיר רק בן אדם אחד (אישית) שיש לו מטוס, אבל הוא אף פעם לא השמין אותי וגם מצב העסקים שלו כיום, שלא נדע...
אגב צריך לציין לטובה שני דברים בשדה תעופה של ג'נבה:
- הדוכן עיתונים – שתמיד יש לו את הווג האמריקאי הכי חדש (סיימתי לקרוא את כל זה של אוקטובר בטיסה, כולל המכתב מהעורכת, הכתבה של פלאם סייקס [לאורך 3 עמודים!!!] על למה שמלה עם שרוול ארוך, הטור שא ALT, הכתבה על הדירה החדשה של קארל לאגרפלד, כתבה על ריסים מלאכותיים, כתבה על החידושים האחרונים בבוטוקס, וכל הכתבות אופנה)
- קוויאר האוס – אני מת עליהם, והם הצילו אותנו, כי הבטחנו להביא גבינה לראקלט ושכחנו מזה לגמרי עד שראינו את קוויאר האוס.
זהו, היום אני עוד לא מתמודד עם המציאות, אבל מחר הולך להיות יום קשה בעבודה ובכלל.
נ.ב.
נתתי לל' את הנעלים שקניתי לה לבקשתה (של מיומיו וטוד'ס) שני הזוגות יפים בעיניה ושניהם בדיוק במידה, שיחקתי אותה (כמו תמיד...:)))
אבל סיגריות לזונה הזאת שלא הביאה לי את השאטו פטרוס כי לא היה לה זמן בדיוטי - ברור שלא הבאתי, עד כאן!!! היא עוד שואלת אותי אם לא הבאתי לה גם פאקט, אמרתי לה שלא כי לא היה לי כח לסחוב, היא אומרת לי, כאילו לסחוב מהמטוס פאקט לא היה לך כח? לא!!! פעם הבאה תביאי לי מה שאני מבקש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
