| |
life in plastic
|
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 how you took a child an you made him old
ההופעה של מוריסי הייתה מדהימה.
אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים שלי.
זאת לדעתי הייתה אחת ההופעות הכי מרגשות שהיו לי בחיים.
אני זוכר ילד מאוד צעיר (הכי צעיר שאפשר כדי ללמוד באוניברסיטה), חוזר ברגל מהאוניברסיטה (לפני שקנו לי אוטו) עם הווקמן הדיגיטאלי שלי (לפני שקניתי מיני דיסק - אלוהים אני מסגיר פה כמה אני זקן).
ואני זוכר עוד לפני את אותו ילד נוסע באוטובוס, או הולך ברגל לביה"ס שומע באותו ווקמן (אני יודע שזה נשמע זוועה אבל זה היה דגם מדהים) שומע את אותו דיסק, זה היה ה The World Won't Listen.
הדיסק הזה היה כל כך משמעותי בשבילי, שלא חיפשתי אף דיסק אחר של הסמית'ס במשך שנים. שמעתי רק את זה. מעניין אם מישהו יכול לנחש מה השיר הכי אהוב עלי מהאלבום - זה כבר כל כך אישי, שאני אפילו לא יכול לשקול לגלות לכם.
הוא אמנם לא שר את השיר הזה בהופעה, אבל הוא כן שר את How Soon is Now, שזה אם הייתם שואלים אותי אחד השירים שלא הייתי יכול לדמיין הופעה של מוריסי בלי זה, והוא שר את Everyday is Like Sunday, שלדעתי מבחינת הקהל היה השיא של ההופעה, אם הייתם רואים איך כולפ צעקו איתו את המילים של השיר, הייתם חושבים שהקהל ידע ככה את המילים של כל השירים (הוא לא). בקיצור היה מדהים, אני מרגיש שממש ממש קיבלתי את מה שרציתי, ואת מה שציפיתי לו. היה ברור הרי שהוא לא ישיר את כל השירים שאני רוצה, אבל עדיין יחסית לציפיות שלי הופתעתי לטובה. מה גם שהיה כיף לגלות שמוריסי הוא עדיין פרפורמר ענק שמהפנט את הקהל שלו (שברובו פשוט סוגד לו).
[הערת ביניים: לא לחינם בחרתי דווקא בקלים הזה, זה מזכיר לי איך כל ההופעה אנשים עומדים ומצלמים את הפלאפונים התמונה שאתה רואה מרחוק, היא המון ידיים באוויר עם מסכים דולקים)
המחשבה על ההופעה הזאת כאחת ההופעות הכי טובות שראיתי, הזכירה לי עוד הופעות שלחלקן הלכתי, לחלקן לא, ולחלקן רציתי ללכת אבל לא יכולתי.
הייתי בדי הרבה, כמעט כל מה שהיה גדול והגיע לארץ.
למה רציתי ללכת ולא הלכתי? ל Guns and Roses הייתי בעונש (אמא את רואה, אני זוכר הכל, ולא שוכח כלום!) ולא הסכימו לתת לי ללכת להופעה. איזה פספוס של החיים.
הנסיעה לLA רק עוררה אצלי את האהבה ל guns, בLA הם עדיין ענקים ולא היה יום אחד שפתחתי את הרדיו בלי לשמוע אותם. אני חושב ששם עוד כולם מחכים ל Chinese Democracies האלבום הכי יקר שהכי מצפים לו אי פעם ושכנראה לעולם לא ייצא, למרות שפעם בשנה מישהו מתראיין לתקשורת ואומר שזה אוטוטו יוצא.
מה נשאר לי ברשימה שאני חייב לראות בלייב?
1. בוב דילן
2. ברוס ספרינגטין
3. רולינג סטונס
4. מדונה (בפעם השנייה) כל הופעה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
