life in plastic

אכלתי בפוד ארט והיה זוועה, בי אפרתי הזה גאון, הוא עוד לא טעה בבקורת עד היום, לא מאמין שפיקפקתי בו. הוא צדק גם כאן. פשוט צדק. היה רע לעילה.

אכלתי מוסר שהיה שורף וחרוך משני הצדדים כאילו טיגנו אותו במקום להכין על הגריל, הקינוחים היו צולעים.

התלבטנו בין הקינוחים המלצר אמר קחו את המוס שוקולד וקרם ברולה, אני מבטיח לכם זה מדהים. אז לקחנו - זה היה נורא, המלצר בא שאל אני רואה שאתם לא מתלהבים מהקינוח, לא ממש לא, אז מה הוא עונה? חבל. חבל? חבל? חבל שנולדת - זה מה שחבל. מטומטם - בעזה תלך להיות מלצר. ואחרי זה הגאון גם טעה בחיובים של האשראי, מזל שבדקתי.

דבר ראשון נשבר לי מהאייפון המסריח הזה, לא כל הנוצץ זהב, חזרתי ל HTC שלי, ואיזה אושר!!! הוא מקבל אימיילים כל כך טוב, הוא מדהים הוא נחמד הוא מקסים, אז מה אז הוא לא כל כך יפה ולא הכי מגניב, אז מה, בגלל זה לזרוק אותו? אולי אנשים שטחיים יעשו את זה אבל לא אני, אצלי חשוב התוכן לא המראה.

חוצמזה שמאש ששמעתי שזה קטע של כל הדיילים וכל המאבטחים המפגרים האלה של אל-על להביא את זה ואז הם מרגישים הכי IN, אני מרגיש פתאט להסתובב עם זה, עוד יחשבו שאני דייל.

בנוסף הייתי בארוע המינגלינג המאגניב מאוד שהיה Cool. הצעתי לחתן הארוע לעבור להפקת ארועים לפי הרמה שהוא ארגן את זה, מייקל שטרן אתה יכול להיות רגוע הוא דחה את ההצעה שלי. אפילו הקייטרינג היה מצוין. ובכלל היה מאוד משעשע.

ניגש אלי מישהו ואומר לי, יש לנו אותו שם (היו תגי שם וחברה) אז חשבתי לגשת לדבר איתך.

אתה צוחק עלי נכון?

לא

מה אתה לא זוכר אותי?

אתה נראה לי קצת מוכר, אולי.

אני ישבתי לידך בכיתה ד' וה', היינו יחד באותה כיתה עש גיל די מאוחר, היה לנו את אותו שם בכיתה, אתה לא זוכר?

אה נכון וואלה, באמת איזה קטע, כנראה לא סתם נגשתי אליך.

לא, כנראה זה לא היה סתם.

נו, יותר מפתיע מזה כבר לא יכל להיות.

היום היה לי כנס, מחר יש לי ארוחת צהריים חשובה ביותר עם ש' ול', וארוע מינגלינג משמעותי ביותר בערב, אתמול בערב שיעשענו את ההוא, בין כל אלה אני גם עובד לא מעט, ככה שהמצב קשה ביותר.

לגבי הIPHONE - אני מכריז רשמית שזה הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים, זה אולי טוב לילדות עם קוקיות, אבל לא לי. ממש לא. אני נפטר ממנו. וחוזר ל HTC שלי, אני חייב מכשיר עבודה חזק, ובמקביל אטפל בבלקברי פרל שלי, לפתוח אותו לארץ.

בגלל שאין לי זמן, ובכל זאת לא נעים לא לעדכן כל כך הרבה זמן (ש' כבר העירה לי) אז הנה כמה תמונות:

זה כל מה שאהבתי מהקולקציה של דולצ'ה גבאנה לחורף 2009, בעיקר הצעיפים הגדולים האלה, או התיק מהעור תנין. ראו הוזהרתם  זה מה שאלבש בחורף הבא.

בוטגה ונטה התחיל ממש חזק וכבר אמרתי לעצמי הנה הקולקציה החדשה שלי לחורף הבא, אבל חוץ מהשילוב הזה לכל השאר לא התחברתי, אבל כמה שזה מדוייק, אולי אני אקנה את זה.

בבארברי :

את המראה של יאשה וסאשה שברחו הרגע מהגטאות לא אהבתי:

אבל את הגרסאות האלה לטרנץ' קואט, ובכלל - אהבתי

איזה יום מוזר היה אתמול. הלכנו למסעדה הקבועה. היה סבבה, היינו עם עוד חבר שתינו שני בקבוקי יין, ואז השף אמר לנו שברגעים אלה ממש יש הופעה במקום ההוא שאני לא הולך אליו בד"כ כי ההגשה מאוד חופשית, את היין מוזגים גם בכוסות קפה, והקהל – הקהל הוא הכי רחוק מקהל מעוצב, בלי להכליל – בעיקר נשים לא מעוצבות – וגם המקום קצת מוזנח ככה כחלק מהקסם שלו, אתמול אמרתי שזה מזכיר לי מקום מאהבת בשר ודם או משהו כזה, בקיצור מאוד אייטיז במקרה הטוב.

טוב באמת הייתה ההופעה, רק שהיא הייתה בסופה, והמקום היה מפוצץ ופשוט לא היה ניתן ממש להכנס פנימה, והכותרת הייתה השיר היחידי ששמענו. אני קיוויתי עוד לשמוע את קסיוס.

כאילו לא הספיק היין, שתיתי עוד שתי כוסות של סטולי עם סודה, מה שנקרא ממש התפרעתי. כבר הרבה זמן שלא שתיתי ככה. כבר הרבה זמן שלא שתיתי משהו שהוא לא יין. קטע.

אבל היה דווקא נחמד, ולא רק זה, אפילו המקום הזה שלא ראיתי שום חן בו קודם ,פתאום נראה לי נחמד. אולי נחזור. אולי.

הבעיה היא שכשאתה מתחיל עם זה, זה שוב אלכוהול, ואלכוהול מקשה לקום בבוקר לאימון, מקשה בכלל באופן כללי, ולא מרזה. אז נראה לי שלא.

לא התמונה הכי טובה שלה, אבל סופסוף מבט טכעי, ולא המבט הקבוע שלה מהפרסומות עם השפתים פעורות, היא נראית קצת תמימה בתמונה.

אין לי מושג מי זאת יעל נעים, אבל נראה לי שהיא הולכת להתפרסם בגלל זה:

אני בטוח שאני לא היחיד שעניין אותו של מי השיר הזה.

זאת היא:

אז לא היה לי זמן לכתוב בכלל, קודם כל קיבלתי את הIPHONE שלי סופסוף. או יותר נכון שכנעתי את אריקון שהוא לא צריך את שלו (זה שכב אצלו כמעט חודש בלי שהוא הלך לפרוץ את זה - אז הוא לא באמת צריך את זה), ולקחתי את שלו. זאת הייתה התלבטות קשה, אבל אתם יודעים איך זה, אני כזה קורבן של תרבות הצריכה שפשוט לא יכולתי לעמוד בזה.

מפלאפון עם מקלדת QWERTY מלאה, דור 3.5, שמסתנכרן מול השרת ב PUSH, עברתי לטלפון דור שני, בלי אפשרות סנכרון מרחוק מול השרת, עם מקלדת רק על הטאצ' סקרין, בטריה שטסה עוד לפני שהתחלת והוא עוד הפלאפון הראשון שלא וודאפון ולא אורנג' מימנו לי, אבל פשוט - פשוט - לא יכולתי, לא יכולתי אחרת. שלכולם יהיה ורק לי לא? מה אני ממצוקה? וכולם הרגישו כל כך מיוחדים שלהם יש עוד לפני כולם, זה היה מין סמל סטאטוס מתוחכם שכזה. לא יכולתי לסבול את זה. כשאכלנו בקלואליס שבוע שעבר וליו"ר היה, ולמי שהוא פגש היה ולשולחן ליד היה, ורק לדב קוטלר שאכל עם אלי יונס (הזיהוי הוא לא וודאי, זוהי רק השערה אף אחד מהם לא ניגש להזדהות בפני, ייתכן והם בכלל לא אכלו ביחד והיו אלה שני אנשים אחרים בכלל) היו כנראה עניינים אחרים בראש באותו זמן, אז לא שמתי לב שהיה לו אייפון.

וחוץ מזה גם עבדתי קצת פה ושם. וכשלא עבדתי שיחקתי באייפון.

זה היה פשוט צעד לא ראציונלי לעבור לאייפון, נראה כמה זמן אחזיק מעמד איתו.