life in plastic

אז מה חדש?

בד"כ אני לא שמח לאיד, אבל הפעם, הפעם כנראה שאין שום דרך אחרת להגדיר את זה חוץ משמחה לאיד, זה מנוגד לאמונה שלי, אבל אני פשוט שמח. שני החלאות ששנאתי כל פגישה איתם, שני הטמבלים המכוערים – פשוט פוטרו, יותר הם לא ייצגו אתת ההשקעות של ההוא, איזה הקלה. הוא פשוט בעט אותם, ואני שמח. אם זו לא שמחה לאיד, אני לא יודע מה כן.

הקטע בריצה הוא קטע מנטלי, ובגלל זה זה ממכר. זה לא פיסי, זה מנטלי. הכל בראש. אתה צריך להאמין, כל החשיבה צריכה להיות מרוכזת באני יכול, אני מסוגל.

אתה מתחיל לרוץ, בהתחלה כמה דקות ראשונות, זה משעמם, חמש – עשר דקות ראשונות עוד אין את המאמץ בכלל, הגוף פועל. אחרי עשרים דקות בערך אתה מרגיש שזה לא מובן מאליו, הגוף עושה משהו יוצא דופן, אתה מזיע, הנשימה הופכת ללא מובנת מאליה, צריך לחשוב שאיפה אחת ארוכה ומיד שתי נשיפות קצרות, או רק נשיפות קצרות כשהגוף באופן אוטומטי משלים את השאיפות בין לבין? לשאוף מהאף ולנשוף מהפה? רק מהאף? רק מהפה? שניהם?

אחרי שלושים דקות הגוף על טייס אוטומטי, הרגליים זזות מעצמן, הנשימה כבר נכנסה לקצב מסוים, עכשיו המכשול היחידי הוא אתה, אתה מול עצמך. כבר שלושים דקות שאתה רץ, יש לך עוד חמש עשרה (בערך) וכבר משעמם, אומנם הגוף על טייס אוטומטי, אבל המאמץ מורגש, הכל נסבל, אבל מאמץ. אתה מבין שהדרך היחידה לסיים היא להחליט שאתה מסוגל. מאוד עוזר להזכר בעובדה שהצלחת בפעם הקודמת, זה עוזר כשאתה בטוח שהנעל משפשפת לך, שהמזג אויר קר לך מדי ומקשה על הנשימה, שאולי הריצה מזיקה לעצמות ברגליים שלך ומעוררת שברי הליכה ישנים וכן הלאה.

העקרון הכי חשוב היא לעולם לא לשבור ריצה באמצע, כמו שאסור לצאת משיעור ספינינג או קיקבוקסינג באמצע. או שלא תתחיל בכלל, או שתסיים, בכל מקרה לעולם אל תפסיק. לא משנה מה, לא להפסיק. אם תפסיק פעם אחת, ייתכן מאוד שתעשה לעצמך נזק נפשי כל כך קשה, שכלום כבר לא יעזור. בריצה הבאה כל הזמן תחשוב מתי תגיע לנקודה בה נשברת קודם ותהיה חרד מפניה, תהיה בלחץ האם הפעם תוכל לעבור את הנקודה הזאת או לא.

לכן קמתי היום בבוקר וגיליתי שהגרון כואב לי, כי היה כ"כ קר לנשום אתמול בריצה, ולכן לא הלכתי לעבודה.

אני לא יכול לרוץ החדר כושר, רק בחוץ. לעולם לא במסילה.

אתה רץ בפארק ואז אתה קולט, הפארק הזה הוא הדבר הכי טוב שיש לעיר הזאת להציע, הפארק ומגרשי הטניס ליד. זה שסימנו שם מסלול ריצה ורכיבה. אתה רץ ואתה רואה עוד אנשים שרצים לבד, בזוגות, זקנים, צעירים, ספורטיביים יותר ופחות, לבושים בבגדי ריצה למהדרין, ולבושים בבגדים מאולתרים, עם איי פוד בלי, כל המינים, כל הצבעים, כל הסוגים, והפארק פתוח ל כ ו ל ם, רק צריך לרצות לרוץ.

אז כ"כ טוב לך, שאתה רק מפחד שלא יחליטו פתאום לבנות שם בניינים, או חניון תת קרקעי כמו שעושים עכשיו בהיכל התרבות ומשבש את כל אורחות החיים באזור, ונראה כ"כ לא הגיוני, איך רחובות כ"כ צרים וקטנים יקלטו כמות כזאת גדולה של מכוניות, לאט לאט אתה מבין שהורסים את האזור שמקשר בין שדרות חן לשדרות רוטשילד, שיוצרים מפגע שלא תהיה שום דרך להתמודד איתו, שלא מספיק שהציבו שם חוות אנטנות סלולריות אז עכשיו גם הופכים את זה לחניון ענק, ואותה תכנית גם לכיכר רבין.

נחזור לריצה, כשאתה מסיים ריצה, אתה מבין שהגוף שלך מסוגל להרבה יותר ממה שאתה חושב שהוא מסוגל, ההגבלה היחידה היא בראש. אתה מבין שזה כנראה גם ככה בשאר תחומי החיים אתה מסוגל יותר, אתה רק צריך להחליט שאתה עושה את זה, לא לוותר.

למרות שאת, לפעמים בעבודה המטלות נראות בלתי נגמרות, לא סבירות, מוגזמות ועל סף הבלתי אפשריות. אתה יודע שהן אפשריות, אבל כמו בריצה, אתה יודע שאתה כן מסוגל – השאלה היא אם תרים ידיים או לא, לפעמים לצערי זה קורה, אתה מוצא את עצמך בעשר בערב, במשרד, חסר סבלנות, רק חושב על לאכול, או לשתות יין, או על האימון שהחמצת או אלף ואחד דברים אחרים, ואתה לפעמים נשבר. נשבר ולא מוצא את הכוחות להחזיק עוד שעה בעבודה, פשוט לא.

איזה כיף לגלות שהזוג שיש לי (אחד מעשרים) נבחר לנעל הריצה של שנת 2006 J

זה נראה מהצד זוהר ונוצץ, אבל בכל פינה אורב מישהו להפיל אותך.

תראו את לינדסי לוהן.

תראו אותי, תראו את ההוא, כולם בטוחים שהם יכולים לעשות את התפקיד שלך יותר טוב ממך, או שיש מישהו אחר שמסוגל לעשות את זה יורת טוב ממך.

ככה זה.

כמה פעמים ספרתם עד עשרות אלפים כשיצאתם מחנות בגדים?

מסתבר שיש תהליך מיוחד של אישור פעולה בכרטיס אשראי למי שקונה בגדים בסכום של מכונית קטנה, מתקשרים לחברת האשראי, בחברת האשראי מזהים אותך ע"י תעודת זהות, שואלים כתובת נוכחית, מספר סידורי וכו', האם העסקה נעשית מרצונך החופשי, באיזה סוג סחורה מדובר – ואז כשעונים בגדים, האלפנית שואל זה לא קצת הרבה לבגדים? אחרי זה מאשרים.

מעניין אם עם האמריקן אקספרס השחור, גם צריכים להתקשר לוודא.

מה קנינו? דולצ'ה דולצ'ה דולצ'ה, הפעם המוכרת כבר מכירה אותי, שאלת אותה על איזה תיק שתראה לי, אז היא אמרה לי עזוב – זה לא דולצ'ה.

טוב על הבגדים אין טעם לספר, הם מושלמים יושבים מצוין ונראים מצוין, תודה.

השבוע היה שבוע של התנסויות חדשות. עכשיו כשברשותינו קטנוע חדש ואיכותי (שאגב הנסיעה עליו מאוד נוחה) התחלנו לנסות מסעדות שאין לידן חנייה נוחה, או שלא נמצאות במרחק הליכה. לאן הגענו?

1. האיטלקייה החדשה בבן יהודה, קטנה וחמודה, הראשונות טובות, הפסטות חביבות. נחזור לנסות עוד מנות.
2. המסעדה החדשה בשוק – נחמדה, פשוטה, צריך לדעת מה להזמין. גם לשם נחזור.

חוצמזה הכל טירוף, גם אצלי בעבודה, גם אצלו, ב ל א ג ן!

 התקווה היחידה היא לונדון בעוד חודשיים. וגם אז רק סופשבוע.

ווב שתיים אפס.

אפס שתיים לטובת הווב.

כמה קראתי, כמה ניסיתי, כמה, כמה ,למה, למה – ולא אין תשובה.

אני עוד לא יודע מה זה. לא יודע, אבל כנראה שמשם תגיע הישועה שלי.

כבר אין גליון של Wired שלא מתעסק בזה, גליון אחד מוקדש למגירה של MySpace, וגיליון אחר לlonelygirl15, איך שלא תהפכו את זה, איך שלא תסתכלו על זה, Web 2.0 זה הדבר, זה כאן זה עכשיו וזה קורה.

אי אפשר להגדיר את זה, כולם רוצים לקחת חלק בזה, אנשים לא יודעים אבל הם לןקחים חלק בזה, ויותר חשוב מזה; מארקס עבדכם הנאמן חזר לכתוב פה, כי הוא קרה בwired       שצריך ושזה מה שהולך עכשיו, בלוגים ולכן חזרתי לכתוב, כפי שנאמר, אין Web 2.0   ה משפיע על כולם.

למה אני צריך לעזוב את העבודה שלי? כי זה לא Web 2.0 זה פשוט לא זה. זה לא מתאים, זה לא הולך.

Web 2.0 זה קונספט, זה חיים, זה לייפסטייל, ואני כרגע לא חלק ממנו בעקבות העבודה שלי. לא מתאים.

לא מתאים בכלל.

למה זה לא מתאים?

זה קשור למהות וללייפסטייל.

אני לא מתעסק במשהו שהוא רק ברשת,  יש ממש קיום פיסי לעבודה שלי, זה מזעזע. לא רק זה אני גם צריך ללבוד חליםות, לפעמים עניבות, הכי לא ווב 2.0, יש לי תיק פראדה מעור, במקום תיק גב מטריף תבריאות של טומי עם איזה סטיקר או פאטצ' עליו.

הכי גרוע, אני משתמש בטאבלט פי סי של IBM, אומנם שדרגתי אותו והוספתי כל מה שאפשר, ועם זאת זה לא זה, אני חייב מאק.

בגלל זה אני חייב לעזוב את העבודה.

החיים שלי זה מאק, לא פי סי!!!

לא ייתכן שאני אשתמש במחשב שמזלזל באינטלגנציה שלי ובראיה החזותית שלי, פשוט לא ייתכן, לא סביר ולא הגיוני, ומכיון שאצלי בעבודה אי אפשר להסתדר עם מאק, אני חייב להתפטר, חייב.

לא יודע אם כבר כתבתי פה, אבל הארטיסטיק דיירקטשיין של גוון סטפטאני מפיל אותי, הורס אותי, ובכלל כל הקטע האסתטי היפני הזה מפיל אותי.

תכנסו ל bape.com הכי אסתטיקה מטורפת, כל זה זה הכי הרבה Web2.0 ה כ י.

ורק אני תקוע.

פיתרון? רחוק רחוק באופק, אבל אולי יום אחד אני אדע.

אני צריך גם לעבוד על העיצוב של האתר שלי, שיהיה יותר Web2.0.

קודם כל קיבלתי את האוטו. אבל עוד לא שכרתי עוד חנייה אז לבינתיים זה מסובך. גם עוד לא הוצאתי תו.

דבר שני הזמנו את הטוסטוס המדהים הזה:

ואת הקסדה הזאת:

אני תכנן על קסדה של דולצ'ה בכחול חי, עם דגל איטליה מאחור (כמו החולצה של נבחרת איטליה), או אולי כזו של גוצ'י לרגל ימים עברו.

גוון שוב עשתה זאת. אני לא יודע איך, אבל היא עדיין עדכנית. אני מת עליה, אני עכשיו מכור לשיר שלה Wind It Up. מ כ ו ר – שומע רק את זה.

חוץ מזה אני עסוק מאוד, קניתי את הE61 אבל עוד לא הספקתי לסנכרן אותו לאימייל שלי, גם לא הצלחתי למען האמת, אז אני אחכה עד סוף השבוע לכך.

זהו קצר, אבל מקיף וממצה.