נוראי נוראי נוראי.
ובקשר לצמד? נראה לי שהוא עוד מאוד הופך ליחיד.
כן, רק אני עם עצמי. אני מרגיש כל החברים והחברות שלי מנצלים אותי רק כדי שאני אבחר להם בגדים ונעלים, שאני אדאג להם להנחות בכל החנויות, שאני אדאג להם להיות ראשונים ביום שלפני הסייל.
מתקשרים אלי כדי שאני אגיד מה ללבוש עם מה, כל הזמן מנצלים אותי. וחוצמזה לא צריכים כלום. כמו איזה טישו שמקנחים איתו את האף ומשליכים.
הלכתי לפגוש היום דמות מהעבר - ומההווה.
בדרך אני רואה את ל' בחנות תכשיטים - אותה חנות שלא מצאתי שם כלום פעם שעברה ליומהולדת של אחותי. ל' רק מסרה שרשרת לתיקון. תוך כדי שהיא רק מוסרת היא כבר כמעט קנתה טבעת.
אבל אני מנעתי ממנה.
נראה לי שהמוכרת שם שונאת אותי, אני הורס לה את המכירות ללקוחה הכי טובה.
משם הלכתי איתה לחנות תכשיטים עם הדברים הבאמת יפים, הבעייה ששם המחיר המינימלי הוא 2000 לכל דבר - ומעלה מעלה מעלה, אם כי נראה לי שנניח אין שם הרבה דברים מעל 10,000 אז זה לא כזה קרטייה או משהו שאתה פתאום יכול להרים דברים של מיליון.
השרשרת של' רצתה ובגללה נכנסנו ממש יפה.
מצאתי לה עוד שני זוגות א-ד-י-ר-י-ם של עגילים, שהיא בחיים לא הייתה מסתכלת עליהם אם לא אני, ואז כבר הייתי חייב לזוז לפגישה האחרת שלי ברחוב.
אחרי זה חשבתי לקפוץ אליה, היא גרה ליד, אבל לא היה לה זמן היא הייתה צריכה לקפוץ לשדה"ת. אני לא יודע, זה ממש עצבן אותי, אני לא מתקשר אליה, וכשהיא תתקשר נראה מה יהיה, מקסימום עוד מספר אחד שאני לא עונה לו. גם ככה יש כבר כל כך הרבה מספרים שאני לא עונה.
הנה החברים החדשים, עניתי להם אחרי הרבה זמן שלא דיברנו, ואפילו הלכנו אליהם. מיד הם שאלו אותי על מתי יהיה סייל בXXXX, אמרתי להם מתי, אבל אמרתי רק יום אחרי היום של' הלכה לשם, כי יש להן אותה מידת נעלים. כזה אני דואג לחברים שלי.
הם הלכו היום ביחד החברים החדשים, לא מצאו כלום. נו באמת, איך אפשר לא למצוא כלום?
איך אומרים? אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים.
פעם שעברה כשהלכתי איתה בשנה שעברה מצאתי לה שני זוגות שאחד היא לא ידעה והשני היא אמרה שזה הזוג הכי מכוער שהיא ראתה בחיים שלה, אבל היא לקחת את שניהם כי היא סמכה עלי, עכשיו היא אומרת שהיא לא יודעת איך היא חייתה בלעדיהם שכל הזמן שואלים אותה על הזוג הראשון ושהזוג השני פשוט מדהים הוא הולך עם הכל ומשדרג כל הופעה. זה היתרון של להיות חברים שלי. תמיד להיות במקום הכי נכון בזמן הכי נכון, ולקבל את היחס הכי טוב שאפשר.
אבל השנה? זיבי שאני אלך איתה, לא מצאה? בעייה שלה. שתלך יחפה, מה קרה? הם גרים בכפר, בכפר אנשים הולכים יחפים, לא?
ול', אני עוד לא החלטתי מה יהיה בקשר לל', ל' היא בכלל מיסתורין כרגע, אין לי מושג מה קורה בבית שלה, ומאז שאני לא מדבר עם ש', אין לי גם עם מי להצליב מידע.
עוד לפני זה היום, קיבלתי ידיעות על קיצוצים בשכר ושקעתי בדכאון עמוק, כמו שאתם יודעים אני הוא הצרכן האמריקאי הממוצע שצורך הרבה מעבר ליכולות שלו וכל הזמן רוכש על חשבון הבונוסים הבאים, רק שהבונוסים לא באים ואפילו השכר כבר לא משהו. עדיף כבר למות וזהו.
ואז בצהרים הזמינו אותי לארוחת ניחומים (כאילו אפשר לקנות אותי בארוחה, אני רק כסף מעניין אותי) בקפה השכונתי עם האוכל הביתי פולני.
ואת מי אני רואה בארוחה?
אני רואה גבר (לא צעיר) לבוש בז'אקט מאוד מאוד אופנתי - בלייזר אפור עם מרפקיות (הכמו טלאי הזה שתופרים על המרפק) שחורות (טלאים שחורים???), אבל משהו בז'אקט משך את תשומת ליבי הוא היה נראה כאילו הוא תפור מושלם, ובכלל הוא היה מאוד יוצא דופן בנוף הישראלי - משהו בג'אקט פשוט הפנט אותי. את הגבר קלטתי רק בזוית העין, ותהיתי לעצמי מי הבנאדם שמתלבש ככה. כשהוא חזר מהשירותים לא היה אפשר לטעות, אחד מה 5 אנשים הכי עשירים בישראל, שזוף ורזה, נראה כמו פרסומת לחיים הטובים לבוש בהידור מושלם. אין הרבה אנשי עסקים כאלה, בטח לא בארץ. הוא ממש הרשים אותי. מהתמונות בעתונות בחיים לא הייתי חושד בו שהוא כזה טפוס אופנתי - ואולי בעצם קצת כן....
מי היה מאמין, הוא בא לאכול את האוכל הזה? כנראה המיתון ;)
זהו עכשיו אנחנו בדיכאון מיתון רשמי.
אה, וזה עוד בלי להזכיר שבבוקר כשעצרתי בקפה, ראיתי את היורשת העשירה לבושה בסגנון הפרחי המושלם שלה, תדמיינו הצד הפרחי של רוברטו קאוואלי או משהו כזה, עם מין תיק פרווה כזה גדול, והרבה יהלומים. בלינג בלינג. היא שאלה מה נשמע, אמרתי לה מצויין, ואז תיקנתי והוספתי - מצויין חוץ מהמשבר - כמה מעט ידעתי על מה שעוד מחכה לי באותו יום. היא הפליגה משם במרצדס הכסופה שלה, ואני נשארתי עם הקפה ביד והעוני בכיס.
נ.ב.
לפחות התלבשתי יפה היום בבוקר, שווה להתלבש יפה זה בסוף משתלם, ככה כשאתה פוגש אנשים במפתיע אתה לא מתבאס שיכולת לעשות יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
