life in plastic

נתחיל בטוב, הכי טוב, כי למה לא לפתוח חיובי, תמיד אופטימי לא ככה? ככה, ככה, רק ככה.

החלק הכי טוב בלונדון הוא הריבר קפה. זו המסעדה הטובה בעולם, ולא אני לא נסחף. אכלתי בנובו, אכלתי בדניאל, אכלתי בלמלאוז, אכלתי בביצ'ה, והמסקנה היא חד משמעית, כל הכוכבי מישלן שבעולם לא יוכלו לריבר קפה. כמה פשוט ככה מושלם, ולמי מכם שלא יודע אני בנאדם של הנאות פשוטות. מושלמות, אבל פשוטות. אני מוכן לשלם 5,000 ש"ח עבור הג'ינס המושלם (עדיף של דולצ'ה) או עבור טי שירט עם קרעים של מארק ג'ייקובס, אבל לא משתגע על חליפות משי ויהלומים. כזה אני - אדם פשוט. פשוט ומושלם. הנאות קטנות חיים קטנים, ושקטים.

בקיצור הריבר קפה, מדובר במקום מושלם, עם עיצוב מושלם, אוכל מושלם, קונספט מושלם, ובקיצור מושלם. מה אכלתי? לראשונה מרק גרגירי חומוס עם רצועות פסטה, לעיקרית פילה דג קוד עם לבבות ארטישוק מטוגנים וסלט עלים ירוקים, לקינוח חצי נמסיס (איך אפשר שלא) וחצי עוגת שוקולד אספרסו ואגוזי לוז. עם יין לבן. הכל היה מושלם, בחיים לא אכלתי אוכל כ"כ טעים. כמה שיותר פשוט, כמה שפחות מעוצב על הצלחת, כמה שפחות מרכיבים במנה, וכמה שיותר הקפדה על המרכיבים שכבר כן יש, ככה יותר נהנתי. ונהנתי.

בקיצור מומלץ מאוד.

בלי קשר לאוכל, שם שאתם חייבים להכיר הוא (ואני מצטער אם אני לא מחדש) אמי ווינהאוס (Amy Winehouse), היא פשוט הדבר, לפחות לכרגע.

קצת מהאוסקר:

ליאו בלי בר, את ג'יזל הוא דוקא לקח לטקס, כנראה שיש דרג ויש ז...

קטרין דנב - במראה של איפה אני ואיפה העבר שלי (רמז בארכיון)

מארקי מארק, מה שנקרא לא נס ליחו

ופורטיה דה רוסי במראה של מה שנקרא - התגברתי על האנורקסיה, אבל שכחתי ללכת לחדר כושר (ומותר לי כי אני יוצאת עם המנחה של הערב)

אני כ"כ מותש, היום יצאתי רק בעשר מהעבודה, והשלמתי את המצגת מהבית, אבל לא לפני שעברתי באייסברג – וסוף כל סוף קניתי לי בפעם הראשונה לחורף הזה את הטעם האולטימטיבי של תותים בשמנת. יאמי יאמי יאמי – שוקולד טעמי (סתם).

וגם מעט פיסטוק עם חלבה וגם טעם היום שוקולד עם דובדבנים בברנדי, זה טעם לכבוד וולנטיין.

היה נורא נורא טעים, חבל שאי אפשר כל יום.

האחיות אולסן, מתי הן מספיקות לקנות את כל התיקים והפרוות האלה, מתי?

עוד שבוע לחופש, מה תאמרו ומה תגידו.

אני מתלבט אם לעשות גם ביום שישי שיעור טניס, מתחיל להראות לי שכן.

חוצמזה קניתי בשישי את הדיסק+DVD החדש של מדונה. התחלתי להוריד את זה באינטרנט, ואז אמרתי לעצמי, כאילו מה, ואז לצרוב את הDVD בלי הפסקות בין השירים, יאללה – פעם בשנה אני יכול להרשות לעצמי לקנות דיסק. בעיקר אם זה מדונה שאני בד"כ קונה את כל הדיסקים שלה (שלא לומר תמיד). אמרתי לעצמי בחמישי בערב יאללה – הליכה. התחלתי בקרמבו, המוכר המכוער, חשב שהוא ימצא על מי לתפוס תחת, אני ממש לא יודע אם יש לנו את מדונה החדש, תנסה לחפש בחדשים, אמרתי לו שאמא שלו תחפש אם היא רוצה, לא אני.

הטיול ממשיך, אייפוד באוזניים, אויר במפרצים, שט בתוך זרמים. הגעתי לאוזן, גם שם זה עוד לא הגיע. טוב חזרתי הבייתה. הטיול היה כיף. חבל שאני לא מטייל יותר ברגל. זה גרם לי להרגיש צעיר, היה קטע שהלכתי בפרץ חיות, שפעם פעם, כשעוד הייתי בתיכון היה רחוב שהיינו הולכים בו כ"כ הרבה. כ"כ  כ"כ הרבה. זה ישר מזכיר לי כ"כ הרבה דברים, תקופות אנשים תחושות. היה כיף פעם. אם מי מהקוראים שלי הוא בגיל תיכון, אני מציע לכם להנות מכל רגע, זה הגיל הכי טוב שקיים.

וגם תשמעו הרבה smiths זה המוסיקה לגיל הזה.

בתקופה שלי גם היה כל הקטע של ההאוס, היום אני כבר לא יודע מה הצעירים של היום שומעים.

יום אחרי השגתי את הדיסק בחנות של האוליגרכים, הוא עלה רק 175 ₪ במקום 20$ באמאזון, ככה זה אצל האוליגרכים. העיקר אבל שהיה לי את זה, תארו לכם שהייתי צריך לחכות עוד יום בשביל זה, אתם כבר יודעים איך זה...

ומשם בשיא הלחץ כדי להספיק למשחק, נעם אוקון מול מקום 1500 היה משעמם, דודי סלע מול הלוקסמבורגי היה נחמד, אם כי גם כן לא להיט גדול מדי, אבל בכל זאת נחמד לראות פעם אחת בלייב במקום בטלויזיה.

אז מה? אז כלום. זה אז מה.

כל השבוע עובדים. עובדים עובדים עובדים, ומה. כלום.

יש אנשים שאני שונא יותר ויש אנשים שאני שונא פחות. אבל לא, לא שונא, חיובי, אוהב אוהב אוהב אוהב, אבל יש כאלה שפחות.הרבה פחות. בעיקר (ועכשיו בא קטע גזעני עם קוראי הסליחה) העיראקי המסריח הזה, שהייתי שולח אותו ואת הפיג'מת פסים שלו חזרה לעיראק, בייחוד עם המצב הנוכחי בעיראק, בדיוק עכשיו הייתי שולח אותו לטיול שורשים. איזה בנאשם צ'יפ. צ'יפ צ'יפ צ'יפ. הכי לא לירד, הכי לא שווה, הכי כלום, הכי סתם שבסתם. אתם יודעים מה הכינוי שלו מאחורי הגב? קיר. כן קיר. אתם יודעים למה? כי אישתו כ"כ סתמית וכלום שבכלום, שפשוט המצאתי לו את השם קיר, כי זה מה שהיא מזכירה לי אישתו, קיר מסוייד, פשוט מזעזעת.כזאת אפס, כזה אפס הוא. משפחה של אפסים.

אבל בוא נחזור לרגע לפוקוס, אני רק אנרגיות חיוביות, הם לא אפסים, הם נחמדים, פשוט מאותגרים, מאותגרים חברתית, לא מצליחים לפרוץ את מעגל הכלומניקיות שלהם.

וכמה הוא קמצן, סליחה, לא קמצן, מאותגר הוצאתית. פעם הייתי איתו בחו"ל מהעבודה, והקוף, כן סליחה, לא קוף, מאותגר מראה. הוא סיפר לי איך הוא בדיוק ראה מין פאוץ' (OMG כאילו Oh My God!!!!!! פאוץ?????)במנדרינה דאק, אבל רוצים עליו מאה יורו (או – זה המון כסף, מישהו פעם ראה שטר של 100 אירו? במציאות? לא באינטרנט?) ובגלל שזה כל כך יקר הוא לא קנה. הוא מין כלום שבכלום, כזה ש"בז" לאנשים עם BMW (אע"פ שמסתבר שזה מביא לטעות בזיהוי ובסוף הורגים אותך) או עם טוארג, אבל מעריץ אנשים כמוהו, כאלה שיודעים לבחור אוטו טוב, אוטו צעיר כזה, stay on the edge, נחשו איזה מין סובארו כזו גרנד פור או 4X4 או אלוהים יודע מה. אני חושב שאישתו זה העונש שלו, והכי מצחיק שהוא חושב שהוא חכם, או שווה משהו, או קיים, ועל זה אומר jay Z:

Not guilty, he who does not feel me is not real to me
Therefore he doesn't exist
So poof...vamoose son of a bitch

כן, כן ככה זה.

אבל חבל לו על הזמן, אני והמזכירה סימנו אותו בתור המטרה הבאה, זמנו קצוב.

וכדי לסיים במשהו אופטימי הנה אשלי שוב בלוק הכי הורס שקיים, אני מת עליה.

האחיות האלה מדהימות אותי.

כמה שהעבודה שלי קשה – זה שזה לא יתואר! פשוט אין לתאר.

ההצלה שלי היום הייתה ארוחת הצהרים במסעדה הכי אוליגרכית בישראל, באמת, המון המון עולים חדשים.

חוץ מזה היה קשה ולחוץ בצורה כמעט בלתי אפשרית. אני כבר כל כך שונא את פעילות הנוכחית, צריך למכור הכל ולהמשיך הלאה, הלאה לאן? לאוליגרכיה לנד, אלא איפה?

למכור למכור למכור

הלחץ, עכשיו כשיש לי 2 פלאפונים על אותו קו, אני יכול לנהל כ"כ הרבה יותר שיחות במקביל. שיחת וועידה באחד, כשעוד שיחות נכנסות בשני.

חזרתי מהצהריים עם כאב ראש מטורף, כולה כוס שרדוניי של שאבלי. ישר, אבל ישר, שני אדוויל, ובק טו ביזנס, אין ברירה.

אף אחד לא מחכה לי.

A million girls would kill for your job

כ"כ לחוץ שהייתי חייב לבטל את הטיפול פנים שלי, אני מרגיש כ"כ רע, כבר תיארתי לעצמי איך אני הולך לטיפול ומשם לישון, איזה לישון ואיזה נעליים (טוד'ס שחורות חדשות, פעם ראשונה שנעלתי, תודה ששאלתי), רק עבודה עבודה עבודה בשבילי.

לא הספקתי לספר לגבי סרטים שראיתי וכבר מאוחר אז אני אקצר:

1.                                          history boys – מצויין, איך אפשר להתאכזב מסרט שמתחיל ב blue Monday ועובר ל this charming man ? נחשתם נכון, אי אפשר.

2.                                          המלכה – מצויין, הלן מירן פייבוריטית שלי ממזמן, הטבח הגנב וכו', המפצח (כולל החלק האחרון בו היא אלכוהוליסטית)

3.                                          מארי אנטואנט – הכי טוב של סופיה קופולה עד היום, שלא לדבר על הפסקול, רק הליהוק של מקס פישר היה מוזר, אם כי גם עשה את העבודה. קירסטן דאנסט בשיאה.

אני הולך לישון – רק אלוהים יודע איזה יום מצפה לי מחר.