life in plastic

אני כל כך רגיל כבר לא לעשות כלום שלא קשור לעבודה, עד כדי כך שפתחתי את המסמך הזה באנגלית...

היה לי שבוע כל כך קשה, שזה לא יאומן, לא יתואר ובטח בטח שלא יסופר. סתם, תכף אני מספר.

הגעתי כל כך מותש ליום חמישי בערב (אבל עם זאת רצתי בחמישי בבוקר והיה מעולה, ואני מתכוון גם לרוץ מחר בבוקר), שבערך בשמונה וחצי רבע לתשע, לקחתי את הגלובס למיטה קראתי קצת והלכתי לישון. כמובן שזה לא עבד, הרי לא הודעתי לעולם שאני הולך לישון. אז היו לי כמה טלפונים, מספר הודעות טקסט. למי שלא עניתי הרוויח.

לחבר אחד דווקא עניתי, שאלתי אותו "מה אתה רוצה?" אין ספק שזו פתיחה טובה לשיחת טלפון, בקיצור הוא רצה להזמין אותי להצטרף אליהם למסעדה שאני אוהב, אבל אני כבר הייתי כל כך בקטע של לישון, ולא רציתי לאכול יותר או לשתות יותר שוויתרתי. ניסיתי לחזור לישון. בסוף נרדמתי ואל רק שנרדמתי ישנתי רצוף עד הבוקר.

התקשרתי בבוקר להתנצל על איך שעניתי לטלפון אתמול, הוא אמר שהיה נורא כיף וחבל שלא באתי, לא נורא פעם הבאה.

היום קמתי עם כוחות מחודשים, הלכתי לאימון, הלכתי להסתפר, קניתי W ו Wallpaper  חדשים – שזה בערך הדבר שאני הכי אוהב – הלכתי לתופר, אחרי עשרה סיבובים מצאתי חנייה שנכנסתי אליה בדיוק אחרי 10 תמרונים לפחות, יצאתי מהאוטו פתחתי את הבגאז' להוציא את המכנסיים (אחד פראדה, אחד דולצ'ה גבאנה, שניהם בצבע חאקי דוקרס כזה – מדהימים) אין שקית, זה באוטו השני – שכחתי מזה לגמרי! אוף זה היה מעצבן. אבל אני יום שישי היום, אני לא בקטע של להתעצבן, אני בקטע של לתעל את האנרגיות האלה למטרות חיוביות, אז נסעתי לחנות יין, וקניתי כטוב ליבי ביין, הם נורא נחמדים שם, ואני שכבר התחלתי להיות לחוץ איך אני מעלה את כל זה מהחניון הביתה, נרגעתי – הם יעשו לי משלוח עד הבית. זה שרות! קשה למצוא בארץ מקומות עם שרות טוב.

הגעתי הביתה לקחתי את המכנסים לתופרת בפינה, היא כזאת גרועה שבסוף אמרתי לה שזה לא טוב לי הזמנים שלה אבל בכל מקרה תודה רבה ויצאתי משם, היא פשוט גרועה, היא עוד הייתה הורסת לי את המכנסים, אין ברירה צריך למצוא את הזמן להגיע ליפה וולמן האחת והיחידה.

הגעתי הביתה סידרתי את כל הבלאגן שהיה לי במטבח, התקשרתי לקפריסין שיקימו לי חברה חדשה (יקחו חברת מדף ויעבירו בעלות) אני עדיין מחכה לזה.

עכשיו נשאר רק לסדר את הבקבוקים במקום, אין לי כח לזה.

אתמול כולם היו כל כך עצבניים בעבודה (שלא לדבר על מה שאני עשיתי שם יום שלישי) שהבנתי שזה לא הזמן הנכון לקבל אישור להחליף את הלפטופ שלי למקבוק פרו החדש והמדהים שאני כל כך כל כך צריך ודחוף, כי המחשב שלי כבר כל כך, אבל כל כך, איטי שבא לי למות.

החלטתי ללכת על מקבוק פרו כי:

1. החלטתי שאני רוצה מק הפעם, ואז נשאר רק להחליט איזה
2. המקבוק איר – לצערי לשימושים שלי, נראה שהוא די חלש, מה גם שהסוללה הפנימית והמעבד שלו קצת מלחיצים אותי.
3. אני כן רוצה את המולטי טאץ', מה שמוריד אוטומטית את המקבוק הרגיל מהרשימה (הוא לא מגיע עם זה עדיין)
4. נשארנו עם המקבוק פרו, יש 15 אינץ' ויש 17 אינץ'. אני אסתפק ב15 כי בכל זאת אני רגיל למחשב מאוד קטן, וגם ככה אם הייתי יכול הייתי לוקח מקבוק רגיל עם מסך של 13 אינץ.

כל המסקנות הללו זה משהו שלקח לי שבועיים להגיע אליו, בעיקר זה שהוציאו שלשום את המקבוק פרו החדש עזר לי, וזה שגם כל הדגמים המגניבים של ואיו ירדו מהפרק (כי הם רק מגניבים ותו לא), ואז דווקא כשאני כבר כולי בתוך זה והנה בטוח שעוד רגע השליח המיוחד שנמצא בארה"ב מביא לי את זה, אז כולם עצבניים מאוד וזה לא הרגע, ולא הזמן לעשות את הדברים. אוווווווווווווווף. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את עוצמת התסכול שהייתה לי אתמול. הייתי כל כך עצבני מזה. זו אחת הסיבות שחזרתי הבייתה ורק רציתי לישון. כאב לי הראש מרוב תסכול.

ועכשיו אני צריך לחכות למחשב עוד ועוד ועוד. למות, פשוט למות, והגרוטאה הישנה הזאת שלי כבר כל כך עולה לי על העצבים שזה משהו.

זה התחיל ב "זה ייגמר בדם" שהיה מאוד אלים ומטריד, אם במסר, במראה או במוזיקה, והמשיך ב "מאקרובה קביסה" שזו יצירה כ"כ אלימה שאין כמעט מילה לתאר אותה חוץ מאלימה, היא פשוט אונסת את הצופה ביצירה הזאת.

זה דבר אחד לעשות יצירה לא מתחנפת או לא קלה לעיכול ודבר אחר לעשות יצירה שכופה את עצמה על הצופה בצורה כל כך אגרסיבית. זה מתחיל בתאורה, שמורכבת בעיקר מפלורסנטים ופליקרים שנכבים ונדלקים לפי רצונו של התאורן, כשה בדרך כלל כולל בעיקר פליקרים אלימים מאוד מחושך מוחלט – פצצות לאישונים. ממשיך למוזיקה שהיא:

א.   בעוצמה מאוד חזקה (לפני ישבה מישהי שכיסתה את האזניים כל המופע

ב.    אלימה – כן שוב אותה מילה אלימה – אגרסיבית, אמרו שיהיה מיקס של אייטיז, נו – זה היה יותר נויז מאשר אייטיז.

זה הכל כל כך אינטנסיבי, אבל לא אינטנסיבי הכל כל כך מעניין אני לא יודע איפה למקד את המבט שלי ועל מה לחשוב קודם, אלא אינטסיבי זה מעיק עלי, לא נותן לי לנשום.

אם זו הייתה טרגדיה יוונית, אז זו הייתה טרגדיה ללא קטרזיס, רק עוד ועוד התעצמות של האסון.

אוף, זה היה קשה.

עוד מידע וקטע קצר מהחזרות כאן: http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/699/357.html

באמצע עוד אירחנו חברים, שאחד מהם שף, פעם ראשונה שבישלתי לשף, עבר בשלום.

יש לי כל כך הרבה חוות דעת, דוחות DD, ובכלל משימות לקרוא, שאלוהים יעזור לי.

היום הייתי בהרברט סמואל פעם ראושנה מזה הרבה זמן. היה טוב מאוד. התגעגעתי, נראה לי שאני אלך שוב השבוע.

אחד הדברים הטובים במופע החדש זה השיר I love you Mary Jane, של הסייפרס היל וסוניק יות' (מתוך הפסקול של Judgment Night).

הם דולצ'ה וגבאנה ולינדזי לוהן. בזמן שאני מתכנן את הטיול הקרוב שלי למילאנו, על מנת לעבור בחנות של דולצ'ה גבאנה, לינדזי פשוט קפצה לתצוגה (ונראה שהיא ישנה במיטת שיזוף בטיסה). אם רק הייתי לינדזי....

חוץ מזה, אתם זוכרים שפעם MOET היה הסטנדרט בתצוגות (לפחות בפרט אה פורטה), אז דולצ'ה גבאנה חליטו שזה לא מספיק, מעכשיו רק דום פריניון לכל הפאשיניסטה...

לא יודע אם שמתם לב, אבל משהו טוב קורה ברדיו תל אביב. לירון תאני מונה למנהל התחנה, יואב קוטנר הצטרף ופתאום באותו יום שישי יש ספיישל של שלוש שעות על בוב דילן ועוד ספיישל של שעתיים על מוריסי, באותו יום. פתאום שומעים מוזיקה מדהימה ברדיו. איזה כיף.

ראיתי את "זה ייגמר בדם", זה לא "מגנוליה" אני יכול להגיש לכם עכשיו, מצד אחד הייתי אומר לחכות לDVD, מצד שני, אני לא בטוח שתראו את זה עד הסוף בDVD, מצד שלישי, אם אתם לא ממש חולים על פול-תומס אנדרסון - תוותרו.

היה לי הספק מדהים היום. אימון, רופא שיניים, ערכתי את כל הקניות לארוח שלנו מחר. אני חייב לציין שאני ממש מחבב את יאסין הירקן, אני לא יודע אם באמת יש לו סבלנות לשאלות שלי (אבל יאסין מה עדיף יותר לרוטב לפסטה העגבניות הלאדי או התמר?) אבל הוא נותן לי הרגשה שיש לו, וזה מה שחשוב - מצידי שהוא וכל הבני דודים יצחקו עלי כשאני יוצא, מצד שני פעם אחת הוא באמת שלח בן דוד החוצה ללכת מכות עם הפקח שבא לגרור לי את האוטו בזמן שקניתי (אסור לחנות על מעברי חצייה תוך כדי חסימת נתיב!!!), גם הלכנו לסרט הזה שלקח נצח, ואחרי זה הכנתי לנו אוכל בבית, היה כיף וטעים.

אני לא מספיק מתקדם בספר שלי על היצירות של פיקאסו, ומחר עוד אנחנו מארחים, ובערב הולכים למופע. לחוץ לי.

היה יום כל כך מגעיל שלפחות מזל שאפשר להתנחם בתצוגה החדשה של פראדה. אחרי השוועה של העונה הקודמת. הכל היה יפה.

פצצות לגבות

פרחים לעקבים

ועוד עקבים

חוצמזה הייתה גם אנה ווינטור שפרגנה פריטים מהקולקציה הזוועתית הקודמת (עליה זה נראה סביר)

ואנג'לה לינדבאל, שזה תמיד טוב.

והבחורה הזאת פתחה את התצוגה (לא זוכר איך קוראים לה), זה כבר די מסורת שהבחורה החדשה שפותחת התצוגה של פראדה מככבת בקמפיין והופכת לסופר מוד, כמו אליז קרומבץ, דריה וורבווי, סשה פיארובה ועוד...

וכמובן הבגדים והתיקם, זאת קולקציה best seller תזכרו מה שאמרתי לכם.






וכמובן מוצ'יה שלרגע היה נראה שהיא אבדה את זה בקולקציה הקומת, אבל לא, עדיין מוקדם להספיד אותה.




חוצמזה אני בטרוף של פיקאסו מאז שראיתי את הציורים שלו שבוע שעבר במוזיאון, אני לא יכול להרגע אתמול קניתי איזה ספר שסוקר את כל היצירה שלו, ככה סתם שתדעו - זה בטח משהו שהולך להעסיק אותי בתקופה הקרובה. היה שם ציור אחד dancing with shark, אני חושב שקראו לו, אם מישהו ימצא לי את התמונה הזאת באינטרנט אני מאוד אודה (היה אסור לצלם).

לינדזי אובססיבית למרלין מונרו, קודם היא קנתה את הדירה שלה אחר כך את התכשיטים שלה (או בסדר הפוך) ועכשיו היא מצטלמת כמוה. אם זה הצליח למדונה, זה יכול להצליח גם לה, למרות שמדונה יש רק אחת.

רואים בברור שימי הרזון שלה חלפו עברו. מאיפה החזה הזה? השתלה??? השמנה???