life in plastic

קודם כל הגרסת club mix של beautiful liar של ביונסה ושאקירה, ממש מעולה, את השיר עצמו לא אהבתי, אבל הגרסת האוס, מעולה.

מה שמדהים זה שביונסה הזאת אין לה אלוהים, היא עשתה לשאקירה בדיוק מה שהיא עשתה לחברותיה לדסטניז צ'יילד, וזה אומר – חתכה אותה מהקליפ.

כן, כן, כאילו שאקירה היא אויר, אין לה זכר בקליפ של הרמיקס. אין על ביונסה.

חוצמזה ניקול ריצ'י אז עשתה המון רעש כשהיא החליפה את ר'ייצל זואי בסטייליסט אחר, וכל זה למה? כדי להמשיך את המראה שהיא עשתה, שוב משקפיים גדולים וכל הקטע הזה.

מה עובר על LL??? היא נראית כמו אחרי כימותרפיה, היא הזדקנה במאה שנה תוך יומיים, מה נסגר איתה??? כנראה שהקרנות של מכונת שיזוף מסוכנות כמו כל הקרנה אחרת...

והנה קירסטן דאנסט שבזמן האחרון משיקה כל יום את ספיידרמן במקום אחר בעולם, אבל פה היא עם החבר החדש שלה, הסולר של רייזורלייט, שהם כנראה הכי נכונים לכרגע, אחרי שהוא גם הופיע על השער של הווג הבריטי עם נטאליה. החיים קשים.

תאמינו או לא, ש' ל' ואני יצאנו היום ליציאת האיחוד המרגשת שלנו.

זה לא מובן מאליו. ש' אע"פ שהיא דחפה לכל זה, החליטה ברגע האחרון, שלא יוצאים. למה? "אה, כי לא בא לי", באותו רגע אני החלטתי שיותר לעולפ אני לא אדבר עם ש' וכתוצר לוואי של זה גם עם ל', כי אי אפשר לקבוע כלופ עם ש', וזה אומר שלעולם לא אוכל לשמוח עליה, וזה המצב, ואני צריך להשלים עם זה ולצמצם את הקשר בינינו למינימום, כי אחרת אני תלותי בה, ומה לא....

אבל ל' מסתבר נהייתה מאוד אסרטיבית בזמן הזה, היא מיד התקשרה לש' הסבירה לה איך רק איתה היא רוצה לצאת היום, ולכן ש' חייבת לצאת עימנו, בקיצור היא עשתה את העבודה, רק היציאה נדחתה מעשר וחצי לחצות וחצי, שעה שבה כבר מזמן לא הייתי מחוץ למיטה.

איך היה?

אז ככה התחלנו באיזה מקום בשם מרה או מזה או סמה, או משהו בסגנון, זה איפה שהיה הבית קפה של קום איל פו, היה זוועה, תוך שנייה יצאנו, משם עברנו לרוזה, שזה בערך שני רחובות משם, כשכל הדרך ש' ול' מקטרות איך זה שלא לקחנו מונית, איך זה שהן הולכות, ובכלל למה החנויות בדיזינגוף סגורת, זה לא כיף להסתכל בחלונות ראווה כשהחנויות סגורות, ש' גם הוסיפה שהיא בשוק מטובלה וטובל'ס ושכבר מזמן הן לא עשו משהו טוב.

ברוזה היה זוועה, הקהל היה כל כך גרוע שאני אפילו לא יכול לאפיין אותו, חוץ מבמילה זוועה כמובן.

שתינו משהו וברחנו, לקחנו מונית לאוטו שהיה בפינה של דיזינגוף ופרנקפורט, כי ל' התיישבה על הספסל ואמרה שעד שהיא לא רואה מונית עוצרת היא לא זזה, כי היא לא הולכת את כל הדרך חזרה לאוטו על העקבים האלה. למען הסר ספק, היא נעלה את הפראדה שהבאתי לאחותי והיו גדולות עליה וקטנות על ש' ולכן היא זכתה בהן.

במונית ש' התלוננה שזה לא המגינה ששם היא חיה עד לא מזמן, ששם מועדונים וברים זה משהו ולא פלא שהיא לא יוצאת בארץ ולא רצתה לבוא היום, אני התלוננתי שזה לא לונדון ומילנו, ושנראה לי שכולם בבר המסריח הזה חשבו שהשטן לובשת פראדה הוא סתם שם לסרט, ושזה לא מילנו, לונדון או מילנו בארץ, ש' הוסיפה שאם כולם מתלבשים כאילו הם ירדו מהבית למה בכלל היא טרחה? רק ל' אמרה שזה דווקא נחמד מאוד שהיא לא מבינה מה אנחנו כ"כ מתלונים, מיד השתקנו אותה ואמרנו לה שהבר הזה בדיור בנוי לאנשים העלובים שבוחרים לגור בבזל כמוה, שזה הכי לא תל אביבים שמתים להיות תל אביבים. ואז המונית עצרה, ש' הודת הלנהג כאילו הוא עשה לנו טובה, אני ניסיתי להסביר לה שזה לא נהוג בארץ.

משם המשכנו לבר הבא, הפעם ע"פ בחירתי, זה כבר היה הרבה יותר טוב. לא מושלם, אבל הרבה יותר טוב. שתינו וצחקנו ונהנו, ל' לא יודעת מה לעשות עם המיליון פנוי שלה, היא חשבה שהכי טוב להצמיד לדולר, ביג מיסטייק, ורי ביג מיסטייק.

ש' שמרה על ארשת דיפלומטית. התברר שלל' יש את החיי מין הכי פעילים מבין שלושתינו, שאחרי זה אני וש' דיברנו על זה והיינו מופתעים.

ובכלל, היה פשוט כיף, כמו שהרבה זמן לא היה.

מצד אחד בכל פאב מיד הכניסו אותנו, לא משנה כמה תור היה בחוץ, מצד שני בשלושת המקומות גם ביקשו מאיתנו ת.ז., כמו שאמרתי להן, הפילאטיס החד

"כ היוגה הספינינג והבוטוקס השתלמו, לאף אחד אין מושג בני כמה אנחנו.

הלוואי שהיייתי יכול לשים את התמונה המלאה, אז הייתם רואים כמה אנחנו יפים צעירים ומאושרים, אם הייתם רואים תמונה שלנו מלפני 7 שנים, הייתם בכלל בוכים.

ביום העצמאות כמו שאתם יודעים העוזר בית הגיע  ולכן עפתי מהבית. בדרך עצרתי אצל ק' שלמי שלא זוכר היא החברה המעצבת (לעתיד) (על כך בהמשך), ומשם מיהרתי מאוד לעל האש נוסף שהיה לי ואע"פ שהיו לי אין סוף בקבוקי יין ותיכננתי להביא סוסון ים, בגלל המנקה לא עצרתי שוב בבית ולכן עצרתי בלחם ארז באבן גבירול – ןמי נכנסה עם הבן שלה?  ניחשתם נכון, החנפנית, רציתי לעצב לה את האווירה, אבל לא יצא לי. הייתי צריך ללכת יום קודם לעלהאש של העם, עם הרבה חומוס, אז היה מצליח לי.

איזה קטע (קטע קטע), חשבתי לתומי שאני אכתוב את הפוסט הזה מהקפה בLA שבישראל (לפחות על פי תפיסתי) מהקפה הקבוע שם, אבל אז נכנסה הרקדנית במפתיע ידה ידה ידה, אני כותב מהקפה השכונתי החדש, שגיליתי לפני שנה ורק השבוע חזר לי שוב לרדר. ובאמת עדיין שקט פה ושכונתי (במובן הטוב של המילה – שכונה), רק נקווה שהבטרייה תעמוד בזה, אני בלי מטען.

בכל מקרה, ביום העצמאות הלכתי לק' וזו פעם ראשונה שהייתי בבית הנוכחי שלה, וכמו שתמיד כשאני פוגש אותה קרה שנדהמתי מכמה שהיא מוכשרת ומהיכולות שלה, מה גם שהייתה שם אחת הממייות (מ') שהייתה יושבת איתנו כל יום בשולחן בימי הבר ההוא שהיה אחרי הפוסט (כן, אני זקן), יום יום ראיתי אותה במשך שנה ואז לא. הייתה תקופה שהיא אפילו גרה ברחוב מקביל לי ולא ראיתי אותה, אבל עכשיו ראיתי אותה, והיא הייתה כל כך חמודה, ועדיין יפה, ובכלל מקסימה.

אבל זה לא הסיפור, הסיפור הוא הדירה שלה, היא פשוט יודעת להפוך כל דבר למעוצב בדרכה המיוחדת. במטבח היא שייפה את הארונות עץ הישנים וצבעה אותם בתכלת עם גימור מבריק שנראה כמו פורמאיקה או פלסטיק, את הידיות היא צבעה בצבע כסף מתכתי מה שגורם לחשוב שהן עשויות מנירוסטה, מעל השיש היא שמה את הצנצנות פסטה האלה מלאות בפקעות של חוט (כמו האטריות ביצים של ברילה שמגיעות בסלילים).

הסלון הוא המיין אישו, יש שם פינת אוכל שמורכבת מפלטה של שולחן שהיא מצאה ברחוב, אותה היא שמה על רגל של כיסא בר שהיא מצאה ברחוב. את הכיסאות, 4 מקוריים משנות השישים היא מצאה בשוק הפשפשים, המתכת הייתה חלודה לגמרי אבל המושבים והמשענות מהפרספקס היו במצב מושלם, כמו במטסח, שייפה וצבעה, וזה נראה עכשיו מושלם, ברטרו היו לוקחים על זה 1,000 ₪ לכיסא עכשיו.

בקיצור הבחורה מוכשרת בטרוף, וזה תמיד גורם לי לקנא (חלילה לא בצורה לא מפרגנת) למה אני לא יכול גם להרכיב את האנסמבל הזה, והסיבה היא מאוד פשוטה – הבוס שלי אומר לי שהמצויינות היא האויב של ההצלחה. אני הייתי רואה את הכסאות ולא מזהה את הפוטנציאל וחוץ מזה זה היה נראה לי יפה, אבל כבר הייתי מוצא מקבילה יותר מוצלחת ויותר יקרה לכסאות האלה, ובטח ובטח שלא הייתי אוסף שולחן מהרחוב.

וכבר כמה זמן שאני מדבר על להחליף את הסלון, ומצד שני אני אומר שלא נחליף עד שלא נעבור דירה, ומצד שלישי, פתאום כן בא, ומצד רביעי אני יודע שזה יהיה יקר, אז אני מנסה לעכב את זה עד כמה שאפשר.

ובכל זאת רק כדי לראות מה הולך היום בשוק (לא שאני לא עובר בהביטאט וטולמנ'ס לפחות פעם בחודש כדי לראות מה יש) קפצתי לאריק בן שמחון. אריק בן שמחון הוא מישהו שאני מאוד אמביוולנטי לגביו כרגע, עד לפני כמה זמן לא אהבתי אותו בכלל, אם יש מקום שמעוצב לא טוב בעיניי זה החמארה ברפאל, ובכלל הוא היה נראה לי כמו איזה חותמת הכשר של נובורישים סוג ז', כאלה שאוכלים במסה, או קיוטו בהרצליה נניח...

אבל פתאום ראיתי איזה כמה דברים שלו שכן דיברו אלי, ואמרתי שווה ללכת לראות. אז הלכתי לראות, וזה לא רע, לא רע בכלל. קודם כל הסטודיו מעוצב יפה, דבר שני לבנאדם יש טאץ', ובכלל הוא מקפיד על הפרטים הקטנים וזה משהו שאני מאוד מעריך, הנרות בחנות הם של Diptyque ולא של נרות בשינקין, הפשמינה שזרוקה בנונשלנטיות על הספה היא של וויטון, עכשיו לא שאני בנאדם של מותגים, אבל אני בנאדם של איכות, ואני מעריך את זה כשלא מנסים לזייף לי אווירה אלא ממש יוצרים אותה. זה כבר ראוי להערכה.

גם אהבתי שחלק גדול (לא הכל) מהרעיונות שלו הוא מקורי, לא מועתק בצורה כזאת או אחרת, אני חושב שזה הבסיס להצלחה שלו.

להערכתי הסלון שאני רוצה, כולל השולחן הספה הכורסא וכל זה, יעלה משהו כמו 50,000 ₪, במונחים אבסולוטיים זה לא הון, במונחים של יום יום זה סכום, לפחות סכוום שצריך לחשוב פעמים אם להוציא אותו, ושוב זה מחזיר אותי לק' שלמה היא יכולה לעשות את כל זה באלף גג, ואני בחמישים אלף?

לכרגע נראה לי שאני אמתין טיפה עם הסלון, אם כי בונוס שמן שלי ושלו ביחד (או שלו לחוד) יכול אולי לממן סלון כזה, אב עדיין, הבעייה העיקרית שלי היא שאנחנו חיים בדירה שכורה ואני תמיד מפחד שאם נעבור דירה אז כלום לא יתאים, מצד שני אנחנו כבר יותר משלוש שנים בדירה הזאת, ומצד רביעי הדירה שנקנה כדי לגור בה תהיה רק עוד כמה שנים, כי הדרישות שלנו מדירה למגורים שנקנה כל כך גבוהות שזה תמיד תמיד עובר את התקציב שלנו.

החיים קשים, מלאים בלבטים והחלטות שצריך לקבל. גם את הנר של אקווה די פרמה שלי שאני אוהב אין בארץ.

למי שלא יודע וגם למי שיודע, בימים אלה אני לבד שכן הוא נסע ולכן את כל ההזמנות שהוא קיבל ליום העצמאות – הוא דחה, ואני את ההזמנה היחידה שקיבלתי אתמול – ניצלתי.

החברים החדשים הזמינו אותי. מעולם לא פגשתי את החברים של החברים החדשים, עד אתמול זאת אומרת.

מסתבר שפעם טייס, תמיד טייס. מי שהוא טיס כל חבריו (מלבדי) הם טייסים ובנות זוגם. וכך היינו חבורה הומגנית של טייסים, חברות של טייסים, ומארקס אחד.

לא היה לי הרבה מה להוסיף לשיחה כשדיברו על חלופות רכישת ציוד חדש עבור החיל, סימולטורים חדשים, ההבדל בין דולר סיוע לדולר רגיל, למה לכל חברה ישראלית יש חברה בת בארה"ב כך שיוכלו לקנות ממנה בדולר סיוע, האם יתקינו YES בטייסת או לא, האם יבנו מנגל חדש בטייסת או לא ועוד ועוד ועוד.

אחרת כך הם נהיו קצת יותר נורמאלים, תודה לאל.

מסתבר שהם גילו את אברקרומבי, בעיקר לאור העובדה שכל המוכרות שם הן כוסיות על, אבל הבגדים מתומחרים יקר מדי.

אגב מסתבר שטייסים הולכים עם מדים גם כשהם לא בתפקיד, הם כולם לבשו ג'ינס של דיזל עם טי שירט כלשהי, הרגשתי כל כך מחוץ לחבורה עם הדולצ'ה גבאננה שלי. זה בסדר, התגברתי, אני חזק.

בכלל המותגים השולטים אצליהם הם אברקרומבי, אורבן אאוטפיטרס וכמובן דיזל.

עוד תגלית היא שמסתבר שלטייסים אין חברות שמנות, וגם לא מכוערות. והם כולם שונאים את בעלה של קרן מיכאלי, הם אומרים שהוא נורא לא נחמד, אני אומר שהם סתם מקנאים.

הם היו נראים לי קצת כאילו הם תקועים בזמן, חבורה של אנשים פחות או יותר בגילי, כולם בלי תואר (לא תואר והדר, אלא תואר אקדמי), בלי בדיוק כוון מקצועי, בלי עבודה אמיתית, חלקם עוד מעט יתחילו להכנס לזה, חלקם עוד בקבע, אבל בסה"כ הם בערך במצב של מישהו בן 20, והם לא, זה מוזר.

פתאום הרגשתי קצת זקן, אני מתעסק רק בדירקטוריונים (אישרו לי/לנו תקציב של 20 מיליון דולר אקוויטי כשלב ראשון להשקעה החדשה)  מצגות להשקעה, רב עם כל הרואי חשבון בעולם, והפ כאילו בשלהם, באיזי, גם הקטע של הבגדים מסמל חוסר התבגרות מסויים, מין תמימות כזאת – חוסר הכרות עם בגדים מה runway, האמונה שדיזל זה אופנה.

בכל מקרה, אחרי ההכרות איתם, בטח יהיה פחות טראומטי במסיבת רווקים של החבר החדש (חצי מהצמד החברים החדשים).

דבר אחד חייב להאמר לזכותם, הם יודעים לעשות על האש. לא היו שיפודי עוף, לא היה קבב, היה רק בשר אחד – אנטריקוט.

נתחים של כמה קילו שעשו על האש, לקחו למטבח ופרסו. מה שהתקבל היה חתיכות של כמו סטייק עשוי מדיום-רייר, יאמי ימאי! תפ"א אפויים סלט ירוק אחד, חצילים בטחינה רוטב עגבניות חריף וזהו. Keep it simple keep it clean. מה שכן יין היה הרבה וטוב.

חוצמזה אתמול היה לי הספק אדיר, נפגשתי לראשונה עם some girls are bigger than others, למי שזוכר, לאחר בערך שנתיים שלוש של נתק. ש' היא האחראית לאיחוד המרגש(?), המשכנו מאיפה שהפסקנו – ז"א הערתי לה על הפדיקור, הנעליים, ושלחתי אותה לאופטומטריסט ליישר את המשקפי שמש. היא שמחה, היא כ"כ התגעגעה ליד המכוונת שלי (או ככה נראה לי). היא התחילה לשאול אותי איפה אפשר לקנות תיק כזה, ואיפה אפשר לקנות דבר אחר, עד שצעקתי עליה, שתפסיק לשאול שאלות, אני לא יכול בתי דקות לעשות לה סטיילינג לשנתיים. האמת שהיא חמודה, לא זוכר כבר למה כעסתי עליה (לא מדוייק, כן זוכר, אבל שמתי מאחור).

זהו עכשיו אני בקפה השכונתי שכן המנקה שלי כנראה לא התרשם מחג העצמאות ודפק על הדלת השכם בבוקר.

עוד מעט שוב חברים ושוב על האש.

יש לי גם המון עבודה להספיק.

כשראיתי את הטקס מהכותל, שמחתי שסופסוף פעם אחת לא הזמינו את נינה לשיר, אבל בטקס של תל אביב כבר לא היה אפשר להתחמק.

אנחנו באמת מדינה של כוכב נולד. אם הכי טוב שמצאו לנו ליום הזיכרון זה זמרים שמעולם לא כתבו או הלחינו שיר נורמאלי, בטח לא את השירים אותם שרו (שלא לדבר על השיר המזוויע של שרה חדד), שלא מסוגלים להביע שום רגש.

מה קיבלנו? כמובן את הקונצנזוס הלאומי נינה, במכנס שחור קצר, ממלכתית אך אופנתית שיקית וקולית כתמיד. את הראל סקעת בעל האוזניים הנוראיות ובכלל... ואת מירי מסיקה כמובן. ומי ניצח על כל האיכות הזאת, מי אם לא סמל הממוצעות הישראלית בשיאה – בקול ממלכתי, מקריא שירים "נכונים" עטוף בג'ל, יאיר לפיד. זוועה. מזל שלא הלכתי לכיכר.

זה בדרך כלל קורה כשיש חלל, שאין כשרונות, מנהיגים, בסוף מי שהיה הכי ממוצע אך לא התייאש מצליח, פרס לממוצעות.

אני חושב שזה גם קרה לנו בממשלה, אבל באמת באמת שאני חושב שאתם יכולים לחיות גם בלי ההגיגים הפוליטיים שלי.

אותו דבר באופנה, כל מי שיודע לחבר שני בדים, ועדיף אפילו לא יודע, הוא מעצב. כדי להנציח את המצב עשו תכנית כוכב נולד למעצבים, זה היה זוועה.

דיפדפתי היום בהעיר החדש – זוועה. העיתון הזה כל כך מסכן, מי יודע כמה פעמים ירצחו את העיתון המסכן הזה.

אז מה יש לי להגיד חוצמזה שהוא גרוע, ואת זה כבר כולם יודעים?

מה שעיצבן אותי במיוחד בעיתון, היה החנפנות התורנית לטניה ג'ונס, למי שלא יודע טניה היא בתה של תמרה, ראש החוג הבלתי מעורערת לעיצוב אופנה בשנקר, מה שאומר שכל מה שקשור לאופנה בארץ עבר דרך הידיים שלה, וכמעט כולם או חייבים לו תודה, או שונאים אותה. לצערי, וכנראה שעל לא עוול בכפה, הבת שלה מעצם היותה הבת שלה, החליטה שגם היא מבינה באופנה, וכל אותם אנשים המוקירים את אמא שלה, פשוט לא יכולים להפסיק להתחנף אליה, ועדיף בכתב כדי שיהיו להם הוכחות שהם בצד הנכון. כשכולם מסביבך אומרים לך שאתה מושלם, בסוף אתה עוד עלול להאמין בזה.

המתחנפת הפעם היא לא אחרת מתמר קראוון עוד מישהי שיכלה להיות רק הבת של, אבל עקב כישרון צילום קיים, הצליחה לצאת מזה, שלא כמו מושא הערצתה – טניה.

היא משתפכת בכתבה על טניה, כמה היא יפה ומדהימה ואיזה סטייליסטית מדהימה שהיא ועל איך היא מצאה אהבה, ונראה שבכלל אם תמר קראוון היתה תופסת את טניה מפליצה, היא הייתה קוראת לזה עיצוב אווירה.

רוצים דוגמה?

"מתוקף היותה אחת הסטייליסטיות המובילות בעולם האופנה"

מה שנקרא האנדרסטייטמנט של השנה.

עכשיו כדי לשים את העניינים בפרופורציה, מיסיס ג'ונס עובדת כסטייליסטית סוג ז' במגזין כל כך יצירתי, שלדעתי ההפצה שלו היא משהו כמו אלף עותקים לגיליון, לדעתי – אין לי סטאטיסטיקה. מי שמכיר את מילנו יודע, שבמילנו מספיק שתכריז על עצמך כסטייליסט וכבר יימצא המגאזין שיקלוט אותך. מה שנקרא קצת ענווה לא הייתה מזיקה.

 כדי להקל קצת מהאווירה הקשה של יום הזיכרון, הנה כמה תמונות

אמנדה פיט - מה שנקרא עוד לא חזרה לעצמה אחרי ההריון

א. היא הורסת אותי בסטיילינג שלה

ב. אני לא מבין, היא עברה לדיאט אייס טי? ולמה היא תמיד יוצאת עם מגש שלם, למי היא מביאה את כל השתייה הזאת?

תאמינו או לא זוכרים שאמרתי שקבעתי עם האליל שנפגש אבל לא האמנתי שזה יקרה, אז זה קרה. כבר אמרתי לעצמי היום הוא טס, זה בדיוק כמו שחזיתי, אבל לא, הוא להפתעתי התקשר היום.

אני חייב להתוודות, הפגישה הקודמת לא הייתה משהו, וגם זו התחילה סתם, אבל אתם מכירים איך זה שמבלים יותר מחצי שעה, ואז פתאום החלודה קצת יורדת, כמו באימון אחרי חימום. פתאום היה נורא נורא כיף, פתאום נזכרתי למה אני כ"כ אוהב אותו. לא שאין לו חסרונות ומוזריות, אבל יש לו גם המון מעלות. מהרגע שנהיה כיף הרגשתי חופשי והתחלתי לראיין אותו על החיים בLA, הוא רואה את פאריס כל הזמן, גם את ניקול (ריצ'י), והכי הכי חשוב את אשלי!!! הוא יושב בIVY למרות שהאוכל שם מזעזע חוץ משתי מנות, המארח בשאטו מארמונט נורא אוהב אותם, אז תמיד יש להם מקום, הם פגשו שם את קמרון דיאז כמה פעמים, כי הם מיודדים. חברה שלו בריטית במקור מה שהופך את דייב סיוארט וגרושתו יוצאת בננרמה לחברים נורא טובים, ועוד כהנה וכהנה סיפורים בנושא. הוא אמר שחברה שלו הרבה יותר בנושא ובעניינים, אני אבלה איתה הרבה כשאגיע.