life in plastic

פאקינג קניתי את זה.

יש לי את הרישום שאני רוצה. זה מטר ארבעים על מטר ומשהו, זה מדהים.

ראיתי את זה בעיתון לפני בערך חצי שנה, ועכשיו זה כבר אצלי. זה מונח בחדר ארונות. מגולגל. מחכה למסגור.

יום שלישי אי"ה אקח את זה למסגור, בטח עד שישי זה יהיה מוכן, אבל הכי חשוב זה כבר יושב אצלי בבית.

התלבטתי נורא בגלל המחיר, אבל מה לעשות,קניתי. האמת? ברגע שקניתי ידעתי שעשיתי את ההחלטה הכי נכונה שיכולתי לעשות, אומנם זה דוחה לי קצת את השעון, אבל זה כ"כ יפה, אני כבר לא יכול לחכות לראות את זה ממסוגר תלוי.

אני הולך למסגר את זה כמו שזה, זה יראה מהמם. זה כמו ג'ינס קרוע של דולצ'ה, זה כמו שמלה קבורה של שאליין, זה כמו חצאית פרומה של פראדה - זה מושלם כמה שזה פגום. הוא גם הסביר לי איך זה הלך, בהתחלה הוא צייר את החצי הראשון,אבל אז זה לא נראה לו שלם, אז הוא הוסיף לזה חלק תחתון, אח"כ הוא הוסיף את החלק האדום בצד, אבל גם את זה הוא לא אהב, אז הוא קרע את זה, אבל אז הוא בעצם החליט שהצבע לא רע, אז הוא חיבר את זה עם סיכות, אבל הוא לא אהב את הצורה אז הוא קישקש על זה יצא מהמם.

בקיצור יצא לו טוב, ואני הרווחתי.

אז אומה טורמן (אומה ג'רי אומה) הייתה מגיעה לחתונה שלי

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3263730,00.html

האובססיה החדשה שלי (חוץ משעוני קרטייה) היא אומנות.

אני עוד לא יכול להרשות לעצמי לקנות את כל הג'ף קונס שבעולם, או ליתר דיוק אני לא יכול להרשות לעצמי נקודה. אבל באומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה.

שבוע שהתחיל טוב עם רכישות מאסיביות של דולצ'ה גבאנה, המשיך פחות טוב עם חוסר יכולת לקנות כמה אומנות שאני רוצה ועם דילמה קשה בין שני ציורים, כשאני יודע בוודאות איזה מהם אני חייב לקנות, אבל אני גם נורא רוצה את השני.

אני לא הולך לגלריות.

רק לאומנים שאני מכיר דרך חברים או שהשגתי איכשהו את הטלפון שלהם ואז אנחנו נפגשים בסטודיו ואני בוחר.

אני תולה את זה בסלון.

אני לא קונה כדי לאסוף, אני קונה כי זה יפה, אבל אין לי ספק שיום אחד זה יהיה שווה משהו – כי אני מוביל דעת קהל ברמה עולמית, וחוזה מגמות וטרנדים עוד לפני שמישהו יודע שזה הולך להגיע.

אני לא קונה אומנים גדולים, כאלה שהציגו כבר בגלריות, לרוב כבר תערוכת יחיד, אבל עדיין לא תערוכת יחיד בחו"ל. כאלה שלא עברו יותר מעשר שנים מאז סיימו את לימודיהם, כאלו שכבר הראו זיק ואולי אפילו סומנו בחלקם, אבל לא כאלה שכבר ממש מימשו.

אני גם לא מתמקח. מעצם זה שזה מול האומן עצמו ולא מול הגלריסט (גם אם התשלום עובר דרך הגלריה) אתה לא יכול לעמוד מול מישהו ולהגיד לו שהיצירה שלו שווה פחות 500$ בעיניך, זה לא שוק.  אני כן שואל לפני הסגירה מה המחיר, אני אומר לו שמה שהוא יגיד עכשיו יהיה המחיר, אני לא מתכוון לעשות איתו שוק.

ואז אתה נופל על אחד כמו זה היום, שכל העולם מושגים שלו זהה לשלך, שכל ההשראה שלו באה מאותו מקום של ההשראה שלך (עם הבדל אחד – הוא עושה מזה אומנות ואני הולך לקנות בגדים) ואתה רוצה רוצה לא ציור אחד וגם לא שניים, יש שם בדיוק שלושה שאתה רוצה – ואתה כ"כ רוצה אותם, זה ממש חזק ממך, ואפילו שזה לא הגיוני, אתה פשוט רוצה, כי שלושתם פשוט קלעו.

זה החיים, עכשיו אני רק צריך להבין מאיפה אני אביא את הכמה אלפי דולרים לקנות את הציור היחידי שאאלץ לבחור.

אני אאלץ לדחות את הקנייה של השעון.

אני אאלץ לדחות נסיעה לחו"ל

אבל את הציור אני אקנה, כבר אין ברירה, זה חזק ממני.

ואז אני חושב לעצמי, איך זה שאני לא גלריסט? איך זה שאני תקוע במשרד? איך זה שאני לא עושה משהו שקשור באומנות, ובכל זאת אני אוהב את מה שאני עושה, אבל כאילו נראה לי שיכולתי לאהוב יותר. האם מאוחר מדי? האם עוד יש זמן לשנות כוון? האם זה אפשרי לשנות כיוון? האם יש טעם לשנות כוון, אולי צריך להתמיד כאן לקוות שיום אחד נוכל ממש את כל ההשקעה העצומה בשמן ומאמץ ולתרגם אותה לכסף, ואז אוכל לקנות יותר אומנות?

לא יודע.

יום חמישי היה אמור להתחיל טוב אבל בסוף לא התחיל טוב, אבל המשיך טוב.

נכנסתי למספרה ע"מ להגיע לעבודה רענן, ומה יצא? באמת סיפרו אותי יפה, ואפילו למרות שלא ראיתי אותו, מצאו לי את החופף שאני אוהב (הוא עושה מסאז' שרק בשביל זה שווה להסתפר במספרה הזאת), עד פה הכל טוב אלא מה?

לאדון פקיד קבלה במספרה, הוא חדש שם, היה על היד סנטוס 100 של קרטייה זהב צהוב רצועה שחורה, חברים אני חשבתי שאני מ ת ע ל ף עכשיו! שאלתי את הספר שלי (הבעלים) מאיפה לפקידי קבלה שלו יש כסף לסנטוס זהב? הוא אמר שזה בטח זיוף, מה אתם חושבים שהשארתי אבן לא הפוכה? שאלתי מיד את הפקיד קבלה אם זה אמיתי, הוא אמר שכן, שאלתי אם הוא קנה בפדני, אז הוא אמר שלא, הביאו לו מתנה מניו יורק, הוא לא חושב שהדגם עם הרצועה השחורה כבר הגיע לארץ (יעני לי יש ולך גם אם תרצה לא יהיה כל זמן שאתה בארץ – רק היה חסר שיוציא לי לשון ויעשה לי נא נא נא נא).

מיד כשחזרתי למשרד התחלתי לעשות ברורים, חברים מדובר בשעון שאחרי הנחה מאוד משמעותית אני יכול להשיג אותו ב 60,000  ₪ שככה יהיה לי טוב. עכשיו כל מי שמכיר אותי יודע שלרוב אם אני רוצה משהו אני קונה, אבל גם לי נכון לכרגע עוד יש כמה גבולות, ואני חושב שנכון לכרגע אני אאלץ לרסן את הרצון (אין דבר קשה יותר מזה בשבילי אני אחשוב עליו יומם ולילה – באמת) לשעון הזה. אני לא מאמין שלfucking פקיד קבלה המזדיין הזה יש את השעון ולי לא.

עכשיו זה בא לי בזמן רגיש מאוד שעוניםwise, ז"א שעד היום לא קניתי לעצמי אף שעון, והלכתי ללא שעון, אבל עקב כך שהיו"ר והבעלים כל הזמן קונים פאשות או בליני, אני החלטתי שגם למרכס הזוטר שנמצא בתחתית תחתיתה של שרשרת המזון בחברה, היחיד בחברה (אוי לבושה) שטס באקונומי, שיהיה לי גם קרטייה אחד, הלכתי ובחרתי, בחרתי בכרונוגרף 21 כשאני מתלבט אם לקנות אותו עם רצועה של מתכת או מתכת משולב עם גומי (מגניב), השעון הזה עולה בסביבות ה17,000 ₪ לפני הנחה, אבל בגלל שאני לקוח מועדף, הם עושים לי הנחה ככה שזה יצא לי הכי משתלם לקנות את זה אצלם ולא בקרטייה בפרנקפורט או פאריס או לוקסומבורג, אלא שעכשיו אחרי שראיתי את הסנטוס 100 על היד של הדפוק ההוא הכל התבלבל לי.

חוץ מזה שיש את השיר הזה שהוא חידוש של שיר מאוד אהוב עלי שאף אחד לא זוכר כולל ש', ואני אפילו זוכר שהיו לו מילים מומצאות בעברית שההתחלה שלהן היא "אמא/אבא לי עובדת בפיצה משלוחים..." אם משהו זוכר את ההמשך אני אודה לכם מאוד.