life in plastic

היה שבוע מאוד מוצלח. מאוד מוצלח בכל מיני קטעים.

חוץ מהנסיעה שלי לקפריסין שהייתה היסטרית, יצאתי בבוקר חזרתי בערב, כאילו יום עבודה רגיל, אבל הייתי בחו"ל. הגעתי הבייתה עוד הספקנו לראות איזה פרק אחד ולאכול משהו.

בקפריסין גם אכלתי במסעדת דגים מעולה.

חוצמזה גם קניתי בדיוטי פרי בקפריסין (בארץ לא מצאתי) את ה Russian standard premium שזו לדעתי כרגע הוודקה הכי טובה בעולם.

לפעמים הכל נראה ורוד, גם העומס בעבודה.

עוד צהרים עסקית בפאואר סנטר של המדינה, זה לא ייאמן כמה אנשים יושבים שם, באמת – אני עוד לא ראיתי כל כך הרבה power tables במקום אחד, מי היה מאמין שדווקא שם.

עוד ארוחת ערב שהתחילה בבר עלוב ועברה להוטל מונטיפיורי, אני הייתי היחידי שעוד שתה בהוטל, למה זה תמיד אני? למה אין לי חברים שרוצים לשתות איתי את השמפניה, כולם בדיאטה?

כל זה היה אחרי שפגשתי את ש' ול' בקניון הפרברים, והצלחתי למצוא להן מציאות בזארה, אני חושב שזו החוכמה, למצוא את המציאות בזארה, לא בכיכר, כבר חשבתי שאני חלוד אבל עוד יש לי את זה. מצאתי לש' שמלה ב120 ש"ח, פעם אחרונה שהיא קנתה משהו בסכום הזה, זה היה גופיה בדלתא, ולא ק זה, האישור האולטימטיבי שהיא אהבה את זה היה שהיא לבשה את זה כבר יום אחרי לאוניברסיטה.

לל' מצאתי תלבושת חדשה לתפקיד הנספחת התרבותי של משרד החוץ במדינת אויב, הבעייה היחידה זה רק שהיא עוד לא קיבלה את התפקיד, אבל אנחנו כולנו אופטימים ומקווים שהיא תקבל את התפקיד.

יום אחרי, כבר הלכתי עם ל' לקנות לש' את המתנה (לא ליומהולדת, ש' לא חוגגת ימי הולדת, סתם ככה מתנה) באיחור אופנתי של 4 חודשים מהתאריך. לצערי זה לא היה הtennis bracelet המהמם שראינו שם, אלא רק העגילי פנינה, אבל עוד יום יבוא וגם הצמיד הזה יהיה שלה. בכל מקרה העגילים מחמיאים לה מאוד מאוד, ובכלל אני חשוב שמבין הישראלים, עצמון הוא מספר אחת. גם לאחותי קניתי משם.

ל' קנתה עוד על הדרךזוג אחד של סרג'יו רוסי, וזוג אחד שטוח של גוצ'י, שיצא שזה הזוג שקניתי לאמא שלי והיא החזירה כי זה לא החמיא לה. ובזכות ל' שהיא בערך שמידה של אמא שלי, אז יכלנו לקנות גם לאמא שלי זוג של סרג'יו רוסי בלי שהיא תמדוד כי ל' מדדה, ברגע של' אומרת שזה כמעט המידה שלה זה אומר שזה בדיוק המידה של אמא שלי, ל' היא 35.5 אמא שלי 35  וזה גם לא בכל החברות, בחלק לפעמים 35 גדול לה.

טוב, נתנו לש' את המתנה זה יצא מוצלח, נתנו לאמא שלי את הסדלים היא אהבה.

יום אחרי לקחתי אותו, אני קניתי עוד חולצה של dsquared עוד נעלים של טוד'ס, הוא עוד זוג של פראדה, אני יכולתי לקנות הרבה יותר, אבל אנימרסן את עצמי לקראת LA.

שניות זה לא דבר קל. זה עבודה. עוד יועזר, עוד בייקרי.

בבייקרי ראיתי מישהו יוצאת, איזה שלאייבה רוסיה עם התיק הלבן/קרם של בלנסיאגה, זה של' לא רצתה שישמרו לה כי אם זה זה אז זה יחכה לה. רציתי להרוג אותה, אבל אלה החיים. העיקר של' לא קנתה את התיק כי היא חוסכת ואין לה 4500 להוצאי על תיק. מאז היא קנתה רק שני זוגות סנדלים (גוצ'י וסרג'יו) תיק של כיסים (זה מהסרט) כל מיני דברים בזארה, ואלוהים יודע עוד כמה פריטים שהמחתרתית הזאת לא סיפרה לנו.

בערב עוד ארוחת ערב ביתית עם השף הפרטי, החיים לא קלים. לא קלים החיים. המון, אבח המון וודקה (Russian standard premium) עם מיץ אבטיחים וורבנה, ועוד קצת יין, וזהו. עכשיו לישון.

לא עברתי על הגלובס, לא עברתי על הthemarker, לא קראתי את המוסף (חוץ מהמדור של מירי ואיל), לא קראתי את הווג, לא את ה W (שלמזלי הן הרבה כתבות הרוב זה הפקת אופנה ענקית של ברוס וובר).

 זה היה בסלון אתמול, שחר סגל הוא גאון, לא סתם הוא מביים פרסומות, הוא באמת יודע מה רוצים לשמוע בכל שנייה.

אני צריך המלצה למלון מגניב בסן פרנסיסקו, המקבילה של ה Mercer הניו יורקי.

ה  Four Seasons נראה קצת משעמם באינטרנט, הW נראה נחמד - אבל לא ברור אם הוא רלוונטי, למישהו יש מידע עדכני?

אני לא יכול לסבול את המחשבה להיות במלון שהוא has been.

ש' אומרת שאני לא כותב מספיק. ושהבלוג שלי זה ההפסקה היחידה שלה מהלימודים. אז מכיון שיש לי קצת זמן פנוי ומכיון שהיא עם פלאפון סגור כי היא לומדת, אז אני אכתוב.

אין לי ממש משהו מיוחד לכתוב, אז אני סתם אכתוב מה שהיה (ושיהיה), אפילו שאמרתי לש' שאת הרוב היא שומעת בעל פה, היא אמרה שבבלוג זה מצחיק יותר.

טוב את הטרגדיה שקרתה לל' כולכם זוכרים, עם זה שהיא לא הקשיבה לי לגבי התיק ורק כשהוא נמכר היא נזכרה שהיא רוצה אותו. אמא שלי למזלנו, ואולי בגלל הנסיון וחוכמת החיים, היא אישה הרבה יותר חכמה, ומערכת היחסים שלנו הרבה יותר זורמת. היא סומכת עלי בעינים עצומות, וככה יוצא שכשאני רואה משהו שהיא צריכה אני פשוט קונה, בלי תיאומים מיותרים, לבטים טיפשיים, וחישובים מפגרים.

רואה, זה במידה – נראה טוב – המחיר טוב, קונה.

קל, פשוט ומהיר.

זה באחריות 100%, לא אהבת, החזר מלא של הכסף תמורת הפריט. עוד לא קרה לנו. לא עם אמא שלי, לא עם ש' ולא עם ל', ששלושה מהזוגות נעלים היותר מוצלחים שלה (כולם פראדה, היא כזה טיפוס של פראדה – בעצם, מי לא?) קניתי לה בלעדיה. היא יכולה כל כך להפריע בנוכחות שלה. היא משמיע כל הזמן קולות מוזרים כאלה של ציפצופים מהפה, ובמקום לשאול יפה או לא יפה, היא מתחילה לעשות לי חישובים שהיא לא קנתה כלום כבר שנה (שקר!!!) אז מגיע לה, ואם יקרה 1, 2 ו3, אז היא תקנה עוד זוג (שקר), ושהיא עכשיו תקנה רק את הנעלים ואת התיק היא תקנה במחיר מלא בעונה (שקר), את התיק היא תקנה בנסיעה שלה לניו יורק (שקר כפול, לא נוסעת ולא קונה), ואני צריך תוך כדי כל גיבובי השקרים האלה גם לנסות למצוא לה משהו שיתאים לה. כל כך מורכב, כל כך קשה. בואו לא נשכח שיש לי גם עבודה מאוד תובענית להבדיל מהחיים היחסית אוורירים שהיא מנהלת. אני חושב שהדבר הכי יציב בחיים שלה, זה התור שלה ל LUCK, זה הדבר שהיא הכי מתמידה בו, זה וכתומנטה.

טוב כמו שאמרתי עם אמא שלי זה יותר קל, מה שאומר זוג נעלים (שטוח, יש לה פריצת דיסק) ותיק, שניהם של גוצ'י. תתחדשי אמא.

אני גם קצת התלבטתי לגבי זוג משקפי שמש חדשים בגוצ'י, אבל אני לא יודע. כי מצד אחד אתמול בבוקר כשהלכתי מהמעלית לאוטו, בדיוק חשבתי לעצמי איך אני תמיד בסוף בוחר בין אותם 2-3 זוגות משקפים, ואיך קניתי רק בעונה האחרונה שני זוגות משקפים של דולצ'ה גבאנה שאני לא הולך (כמעט בכלל) עם שניהם, ואיך מזל שאני מאורגן על ה2-3 זוגות הקבועים שלי, ושאני צריך להבין שמשקפי שמש זה כמו שעון, לא קונים כל יום חדש, ואם מצאת זוג אחד שבאמת מתאים לך לפנים זה נס, כי קשה מאוד למצוא זוג יפה, ואסור לקנות כל הזמן כל זוג שרואים.

כמו שאתם יודעים אקדח שהופיע במחשבות בבוקר, סופו שירה אחר הצהרים, קפצתי לגוצ'י רק לבדוק משהו, מפה לשם הם בדיוק קבלו זוג משקפים חדש, ומדדתי אותו, והוא ממש אני. אז אני כבר די רוצה אותו, אבל הבעייה זה המחשבות הטורדניות מהבוקר.

המוכרת כבר מכירה אותי, היא אמרה לי קח אותם הבייתה לכמה ימים, תראה איך אתה מרגיש איתם ורק אז תחליט. סירבתי בנימוס, מה שנכנס אלי הבייתה כבר לא יוצא.

אולי אני אקנה אותם ב LA ?

די, נגמר מלכתוב על תיקים בגדים ונעלים.

זה כאילו כל החיים שלי הם קניות, קניות, קניות.

זה לא ככה, יש גם מסעדות.

אז היינו במקום החדש שנפתח במקום צ'ימיצ'נגה, ועל זה נאמר אוי ואבוי לי. כל כך אהבתי את צ'ימיצ'נגה, הייתה להם את המרגריטה הכי טובה בעיר (חוץ מזה שאני מכין בבית לבד – ואני כבר לא מכין, כי זה אף פעם לא נגמר בטוב קנקן שלם של מרגריטה – ממש, אבל ממש לא – קשה מאוד לעצור את זה, כמו רכבת חמישים טון שירדה מהפסים במדרון תלול) ועוד כל מיני דברים לא רעים, ועכשיו אין. במקום זה יש קפה איטליה, שזה באמת נורא נחמד, אבל זה ממש לא זה, שלא לומר שזו המסעדה שכנראה חרטה על דגלה את הבינוניות כערך. אווירה בינונית, אוכל בינוני, טעמים בינונים, יינות לא מלהיבים, בקיצור – גורניט מיט גורנישט.

חוצמזה כמובן שכבר היינו בהוטל מונטיפיורי, אם לא מדמינים לעצמכם שהמקום היה נפתח ולא היינו שם, למעשה היינו בערב הראשון.

מסקנות?

הקטע של המלצריות בשמלות עם התיק ערב הקטן על הצד מאוד מוצלח, העיצוב מקסים כמו תמיד, האוכל נחמד, לא מסעיר אבל נחמד, אפשר למצוא מה לאכול.

הקטע של העיצוב כל כך חזק אצלהם, הם פשוט יודעים לקלוע לטעם של הקהל, הם יודעים מה  הקהל רוצה ונותנים לו את זה בדיוק.

הם כמו טמירה ירדני של עולם המסעדנות.

לפעם מזל יותר חשוב משכל.

אם הייתי פותח היום את המוסף של ידיעות ורואה את הכתבה האוהדת של נירה רוסו על יועזר בלי להיות שם בזמן האחרון, זה היה עושה לי קרייוינג מטורף, מזל גדול הוא שאכלתי שם בדיוק לפני שהגעתי הבייתה לקרוא את העיתון, וכמובן שהיה מהמם.

הייתה שם כל החבורה הרגילה, אבל מה שהפתיע יותר הוא שהייתה שם לוחמת הצדק החברתי, העתונאית שהפכה חברת כנסת, לא ידעתי שיועזר תואם (טועם) את סולם הערכים שלה, סלט ב70 ש"ח? לכל פועל?

זה מתחיל להיות כמו טוויטר הבלוג הזה.

ש' קיבלה את שלה

ול' שעד לרגע זה עוד לא הצליחה להחליט אם היא רוצה או לא, קיבלה את שלה, את זה:

או במילים אחרות - נאדה!!!

No Place for Loosers on Our Team