אתמול היה אחד הימים היותר טובים מבחינת אוכל ואחד הכי גרועים מבחינת קניות
היה זוועה מבחינת קניות, זה התחיל מבטיח הלכתי כל סט. הונורה ופתאום ראיתי חנות של מיומיו (איפה שהיה הלמוט לאנג) אז נכנסתי וקניתי לש' את התיק שהיא רצתה ועוד ארנק מוק-קרוק בחום שוקולד.
(זה התיק)
זו הייתה התחלה טובה ליום, אבל אז הגיעה המכה הראשונה, שאלתי את המוכרת, רק כדי לוודא, אם החנות הגדולה בסן ג'רמיין פתוחה, אז היא אמרה לי שהיא מצטערת אבל לא, ועכשיו אין יותר בכלל חנות של מיומיו לגברים בפאריז, יש רק מספר מצומצם של פריטים בבון מארשה או משהו כזה. עכשיו שתבינו החנות הזאת הייתה אחת החנויות האהובות עלי בפאריז, ואני גם חושב שהעיצוב שלה היה הרבה יותר יפה מהעיצוב הקיטשי מתקתק של החנויות היום של מיומיו. הבגדים של הגברים היו בקומה העליונה, והיו מדרגות בטון צבועות לבן ארוכות ארוכות בקו ישר ותמיד שעלית שם זה היה נראה כאילו אתה צועד במנהרה של אור לבן... בקיצור אין את זה יותר. קודם לפני כמה שנים סגרו שם את החנות של ורסוס שמאוד מאוד אהבתי ועכשיו את זה, אני כבר לא רואה טעם להגיע לאזור ההוא.
ולכן באמת לא הגענו לשם אפילו שמאוד רציתי נרות של דיפטיק בריח figues שאני כל כך אוהב. אבל מצאתי נרות של אקווה די פארמה בריח הזה (שבעצם הנרות שלהם היו הריח המקורי הזה שאהבתי) אז קניתי ככה שיספיק לי לקצת זמן לפחות.
אחר כך בקולט לה היה שום דבר מיוחד חוץ מלראות האייפוד נאנו החדש בצבעים מגניבים.
ומשם הכל הדרדר, בדולצ'ה גבאננה מצאתי בדיוק ג'ינס אחד, לא יותר. מצאתי שני זוגות של משקפי שמש אבל קניתי רק אחד, כי הייתי בטוח שאני אמצא עוד מיליון דברים במקום אחר. הגשם התחיל והמשיך והמשיך והמשיך. לא הייתה שנייה אחת בלי גשם בכל הזמן שהיינו בפאריס.
בטוד'ס לא קניתי כלום כי כמעט את כל הנעלים כבר יש לי לפחות פעם אחת. הוא קנה ארנק מעור תנין מהמם, אחרי התלבטות קשה בין עור תנין לעור לטאה (lizard).
אחר כך עברתי בקרטייה, כל הטבעות שרציתי לא היו במידה, אבל סטפן בדק ויש אותן בפאריס, הוא מקווה שעם הגשם הזה הן יגיעו תוך שעה, מושלם – אני בדיוק הולך לצהריים במדליין – אפילו שה וחצי שעתיים זה בסדר, בכל מקרה הוא ישלח לי SMS כשזה יגיע.
בדרך לצהרים עברנו בגוצ'י, שם דווקא מצאתי מעיל שאני אוהב, הוא עלה רק 30,000 ₪ אז ויתרתי.
(קצת קשה לראות מהתמונה הזאת שהמעיל יפה)
לפחות הצהרים היו טובים – אכלנו במסעדה של אליין סנדרנס, שממוקמת מצויין בדיוק במדליין, והתפריט שלה הוא מה שנקרא בישול צרפתי מודרני מאוד.
מה היה שם?
פרחי קישואים ממולאים בבשר סרטנים על רוטב מוקצף של תבלינים אסייתים.
לעיקרית היה לי פילה של דג לבן 0אני חושב שהליבוט) שנעשה כך שהעור שלו קראסטי לחלוטין עם תוספת של מגוון פטריות שהיו פשוט שמימיות, כל מיני ספ וכאלה.
הוא גם לקח מנה מעניינת לעיקרית סטייק טארטר של עגל ולנגוסטין על איטריות אסייתיות דקיקות ביותר, זה היה מדהים. מי היה חושב על לשלב לנגוסטין עם עגל בסטייק טארטר?
לקינוח לקחנו ביחד את המנה הזאת:
מרנג של פילפל סצ'ואני חריף. גלידת ג'ינג'ר, מרמלה של לימון (שני רבעים של לימון רק החלק של הזסט בשלמותו – מבושל עד שקיפות).
אחר כך קפה שהגיע עם פטיפורים יוצאי דופן, וכמובן שלכל מנה הותאם היין שמתלווה אליה, אי שתיתי שני לבנים לראשונה והעיקרית כשהעיקרית הייתה עם בורגון, מה שמאוד שיעשע אותי, ולקינוח קיבלתי סאוטרן מעולה.
בקיצור הייתה ארוחה ממש טובה, גם המקום מעוצב יפה, כל דקה צריך להגיע הSMS מקרטייה, מה רע?
מה רע? החיים רעים, זה מה שרע. העולם שהשארנו כשנכנסנו למסעדה לא מזכיר בכלום את העולם שקיבלנו כשיצאנו מהמסעדה. סופות גשם מטורפות היו בחוץ. השקיות המעטות שכן היו לנו מהקניות, כמעט והתפוררו מרוב גשם, עוד רגע וכל הג'ינסים שקנינו היו מוטלים שם ברחוב מתבוססים בגשם. וSMS מקרטייה – אין.
טוב הלכנו לבארברי שזה ממש באלכסון מהמסעדה. רציתי טרנץ' קואט, עכשיו ראיתי אחד שממש אהבתי – כי את הקלאסי אני ממש לא אוהב עלי – במילנו לפני שנה וחצי או משהו כזה, התלבטתי התלבטתי התלבטתי, בסוף לא קניתי. מאז אני לא מצליח לזכור מה זה בדיוק היה, אני חושב שזה היה בבז' הוא חושב שבשחור, אני חושב שזה היה עם סגירה רגילה, הוא חושב שכפולה, אני לא יודע, כמעט כל מה שמדדתי לא אהבתי, היה זוועה. לא קניתי כלום ויצאתי חזרה למבול המטורף בחוץ. פה כבר הייתי מיואש והבנתי ששום דבר טוב כבר לא יצא מהיום הזה והחיים האלה. הלכנו ל D&G, היה כזה גשם שאפילו לא עצרתי בל'דורה, שתבינו איזה גשם היה.
הגענו לD&G, החנות סגורה עד חמש הם מחליפים חלון ראווה. טוב מה נעשה? נשב בפארק במבול הזה? נסתובב במבול הזה? הדבר הכי קרוב היה אנג'לינה, הלכנו כמו כל התיירים בשני שקלים והצרפתים בפרנק אחד לשבת באנג'לינה, רק כדי לטעום את הטארט דה פרמבאויז שלהם ולגלות שהם יכלו לשים מלפפונים במקום פרמבטויז מרוב שהם היו חסרי טעם ואת הפאריז ברסט שלהם, רק כדי לגלות שהם עושים אותו הרבה יותר מדי מתוק. לפחות לא ירד עלינו גשם זה גם משהו.
כשהגיענו לD&G כבר הייתי ממוטט נפשית פיזית ורוחנית, הדאגה העיקרית שלי הייתה שלא יתפוררו לנו השקיות, לא היה שם שום דבר מיוחד מדי הסוודרים שנראו יפה היו בסביבות ה3,000 ₪ שזה היה נראה לי מוגזם ל D&G, לא קנינו כלום.
פה כבר הגדרתי את היום הזה ככישלון, נגיע הSMS מסטפן, הוא מתנצל על האיחור אבל הטבעות בדיוק הגיעו, במבול הזה לא היה לי כח כבר לחזור לסיינט הונורה או לקנות איזשהו משהו בקרטייה או משהו כזה בכלל, גם בכלל כל היום הזה היה כל כך כישלון שזה פשוט סיוט.
אז אספו אותנו, הלכנו לחברים שלהם לקוקטיילים והיה סתם, אני שונא את הרובע שהם גרים בו, אפילו ששני הבניינים שהם גרים בהם שלהם.
משם המשכנו לBenoit שזה בדיוק, אבל בדיוק הבראסרי הצרפתי הכי טיפוסי שאתם יכולים לדמיין לעצמיכם אי פעם (מחיפוש באינטרנט ראיתי שקבוצת אליין דוקאס קנתה אותו ב2006 מהמשפחה המקורית), יותר קלאסי ואותנטי מזה לא יכול להיות. אחרי כל הסילסולים של הצהרים הפשטות הזאת התאימה לי (לא שהיה הבדל במחיר, במיוחד לא עם הבקבוק בורדו פרמייר קרו ב 900 ₪ שאישתו של אבא שלו החליטה שניקח לארוחה – אבל היין באמת היה טוב) ואז בסוף הארוחה מי נכנסת למסעדה, מזל שישבתי ליד הדלת מיד זיהיתי אותה, אינה יחד עם ג'פרי, אתם מכירים אותה כרוזנת היחפה
מה שמיד שיפר לי את המצב רוח כי פעם כשעוד הייתי מבשל, הייתי חולה-קרוע-גסוס-מת על התכניות והספרים שלה, והמתכון של הביף בורגיניון שלה שהייתי מכין רק בחורף, וגם לא יותר מפעמים בחורף כי זה גם הרבה עבודה וגם כל סיר היה עולה לי 1,000 ₪ מצרכים, היה המתכון המנצח שלי, שבחיים אבל בחיים שלכם לא טעמתם כזה (המיוחד אם אתם צמחונים - אז בטוח לא טעמתם) וכמה שכולכם חושבים שאני שונא אנשים שמנים, אז אני ממש לא (כמה מחברי הטובים ביותר הם שמנים <האמת שלא, יש לי רק חבר אחד שמן ואני עושה כל שביכולתי לשנות את זה>), ניגשתי אליה ישר וסיפרתי לה איך אני חולה על התחת שלה, במילים אלה או אחרות, שאלתי אותה מה היא מציעה לעשות כדי שהסופלה כמהין לא יפול לי, ואמרתי לה שאני חייב לשלוח לה, יש לי מתכון לסחוג שכזה היא עוד לא טעמה!
בקיצור היה כיף בבנאויט, אבל לא מספיק כדי לעמעם את תחושת הכישלון של יום הקניות האחרון, נראה לי שאני נוסע למילנו עוד לפני סוף החורף, כמו פעם שעברה בוחר לי מלון בדיוק, אבל בדיוק, בד'אומו, ככה שאני אוכל או להשאיר שם את השקיות של הקניות תוך כדי הקניות או לבקש שישלחו לי לשם את השקיות, אני מכין מראש מערכת שעות של איזה חנות מתי, כולל נ.צ. זמן למדידות, חלוקה כל חנות לקומות ואגפים במידה ורלוונטי ומסתער. גם אני וגם ישראל לא יכולים להרשות לעצמינו שמלחמת לבנון השנייה תחזור על עצמה, זה פגיעה קשה בתדמית שלנו ובכח ההרתעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
