כן,אני נעלמתי,אל תאשימו אותי,קרה לי הדבר המעפן ביותר שיכול לקרות לבלוגר:איבוד הסיסמא לבלוג. אחרי כמה זמן הצלחתי להסתדר ולפרוץ לבלוג של עצמי ><(כן אני מוזרה).

אבל אני נראלי חוזרת לעדכן בקצב סדיר יחסית,ועוד כמה זמן עולה פרק 1 של הסיפור השני(אולי).

                                                                  *

אלינה הניחה את ידה במרכז השקע המרובע,חריקות חזקות נשמעו בשעה שהאבן הישנה החליקה הצידה."חזרת?" שאל זארק בקור."תהיתי כמה זמן ייקח לך לעלות על הכפיל".

"איך לא? אחרי הכל זה המקום לחפש אותך,ומה אתה צריך ממני?".

"אני לא עושה את זה אלינה".

"אתה חייב" היא הביטה  בו בהפתעה."אחרי כל מה שכבר עשית אתה נכנע? מה יש לך,חשבתי ששנינו פועלים למען אותה מטרה,לגמור עם התהום,ואני גם כדי לנצח את ההשתקפות שלי,מה הבעיה? אני לא מצליחה לקלוט מה יש לך ממנה,היא רק תביא לך צרות,יחסים בן דרקון ואנושית זה דבר בעייתי ואני בכל מקרה יודעת שהיא שונאת אותך,הרחקת אותה מהם כל הזמן הזה והיא הריי חשבה שאתה הבחור הרע שחטף אותה! פשוט תבצע את הטקס וגמרנו!".

זארק הסיט את מבטו,מודע לכך שדבריה נכונים לחלוטין."אני לא אעשה את זה".

"אז אני אעשה".כעת היה תורו להיות מופתע."את לא תצליחי,הגוף שלך לא יעמוד באנרגיה".

"לא אכפת לי,אתה מסרב לפעול,ולא מותיר לי ברירה בכל מקרה! וזארק,מה אם החברה שלך? נו,הקודמת! האחת שבאה לפני הבת אנוש שהיית אמור להרוג מזמן,כבר שכחת ממנה?".

"עזבי".

"לא! אני רוצה לשמוע! אולי רצחת אותה כמו שעשית לשאר הגזע שלך? או לפחות לרובם...או שלא,אולי אתה בעצם מכרת אותה לאלה שרצו להרוג אותה! אבל זה יותר מדיי ישיר מצידך,אני חושבת שפשוט חיסלת אותה באלגנטיות בעזרת קצת רעל,אני צודקת?" שאלה אלינה בחיוך מרוצה,"נו תענה,כולנו רוצים לדעת מה קרה לה,ומה לבחור ההוא שתמיד הסתובב אתכם,ריאן או איך שלא קוראים להם,הריי היה להם רומן,הבחורה נתנה לו ורדים,את הורדים שצמחו אצלה באחוזה,זה היה הסוף של היחסים בינכם,והטיפש הנאיבי לא ידע כלום כמובן,ואז בא הנשף,אתה מחקת את הזכרונות שלו אבל אתה זוכר מה קרה שם,הבחורה נרצחה,אתה היית מבוהל וברחת בלי לטרוח לעזור לה,זוכר את הצעקות שלה לריאן כשהיא נגררת לתהום?לא! הצילו,ריאן!" צעקה אלינה בחיקוי קולה של ריוון."ככה הכל היה,ואתה עמדת בהלם,אני לא הייתי שם כמובן,אבל עקבתי אחרייך רוב החיים שלך,אני אחת מכורתי הבריתות הראשונים,אני בת חמש מאות עוד מעט,ככה שאל תתפלא".

"תשתקי!" צעק זארק,הוא לא רצה להיזכר באותו לילה באחוזה.רסיסי תקרת הזכוכית המנופצת צנחו מטה כגשם,הוא הרים את מבטו כלפי מעלה,ריאן משך בידו בכוח."בוא כבר,ריוון צריכה להיות בסביבה" סינן בעודו ממשיך לפלס להם דרך בקהל. "משרת משונה אתה,אני אמור לפקד עלייך" מלמל זארק ופנה בעקבותיו,בשאר הדרך חלפו על פני החדרים ובהם הגוויות הרבות שנפלו קורבן ליצור המשונה שריסק את התקרה באולם,ברגע שהגיעו לדלת העץ הכהה ריאן החוויר ובעט בה עד שנפתחה,ריוון נפלה על צווארו,הוא חייך והרים סיכת שיער משולחן האיפור,זארק הסיט את מבטו בדממה ורק הצרחה גרמה לו לחזור להתבונן במתרחש.

הוא הכריח את עצמו להפסיק לחשוב על כך."זארק עשה טובה,פשוט תרצח אותה,זה רק יעשה לה טוב,אתה יודע טוב כמה היא סבלה כי אתה אוהב אותה,היא תמות כמו ריוון עם לא תעשה את זה בעצמך,זה עדיף,ואתה יכול גם לחסל את הזאבה ואת יולי החביבה" אמרה אלינה בקור והחלה ללכת לכיוון היציאה."תחשוב על מה שאמרתי לך ותפנים,אם אתה לא מסכים לך,פשוט לך,אתה כבר לא תיחשב אחד מאיתנו אם אתה כזה,אם כן תודיע לי,יש לך יומיים".

"בסדר" אמר זארק בשלווה מפתיעה,הוא עקף אותה בדרכה."יומיים,אני כמעט בטוח שאני יודע מה אני עונה אבל אולי אשנה את דעתי".

"אז תכין את הקבר" הציעה אלינה בעודה מגלגלת את עיניה."אתה יכול זוגי,היא תבוא אחרייך במקרה שההחלטה היא מה שאני חושב,חוץ מזה,ריאן יכול לפעול כמו אז,האחת שהוא איתה עכשיו,היא הריי אחותה של החברה שלך,והיא קשורה לסיבוך שאני אמורה לפתור,אז אל תטרח לעשות איתו משהו".