הזרועות שלי נראות כמו איטריות!".
ציטוט קטן של אליזבת, הדמות הראשית בסיפור הלא כל כך כתוב שלי שאמור להיות כתוב כבר בערך שנתיים שלי, "מפתחות".
כמעט עניתי על שאלון הנונסנס, כי זה פשוט דורש - בהתחשב בשם הבלוג - אבל החלטתי לא להציק לכם יותר מדי [ב"לכם" אני מתכוונת - אבא ואמא].
שמתי לב שבזמן האחרון אני מכורה למוזיקה בצורה קשה. תמיד הסתובבתי עם MP3 בכיס, אבל בזמן האחרון האוזניות תקועות לי באוזניים יותר זמן מאשר הן מבלות בכיס. וזה די מדהים עבורי [וקצת פחות עבור האוזניים שלי].
אני גם מתכננת לקנות אוזניות חיצוניות גדולות ורציניות, כאלו ששומעים איתן מעולה ואפשר להיות בטוחים שאיש לא ינסה לתלוש לך אותן מהאוזניים ולבדוק מה אתה שומע. P:

אני בעיקר מקשיבה לRiot! של פארמור. קניתי את הדיסק מזמן, אבל רק בזמן האחרון התחלתי לשמוע אותו בכמויות. הוא פשוט טוב.
we are broken נותן לי המון מוזה, ואני צירפתי אותו באופן רשמי לפלייליסט "אווירה עצובה ורגשית" שיש לי במחשב. כןכן, אני אחת מהמפגרות האלו שכותבות עם מוזיקה מתאימה ברקע, שמדורגת לפי "שירי אהבה עצובים", "שירי אהבה נכזבת", "שירי בחורה מאוהבת שעכשיו כועסת על הבחור ורוצה לבעוט לו בתחת", "שירי רציתי לצאת איתך אבל העדפת את אחותי" ועוד. אני ממש נהנית לסווג אותם XD
מה שמזכיר לי: שני הדיסקים הבאים שאני מתכננת לקנות הם: FAR של רג'ינה ספקטור והחדש של פארמור, עם הציור המגניב של הפרפר והשם בעל שלוש המילים שאני לא מצליחה לזכור [אבל אני גם לא זוכרת את השם משפחה שלי].
...אני חייבת לציין שהפוסט הנ"ל מוקדש לעינב. אם היא לא הייתה מזכירה לי שיש לי בלוג, סביר להניח שהעדכון הבא היה עוד חצי שנה [בתור פסימית אני די אופטימית...].
<3
נסו ללכת לישון ביממה הקרובה. זה חשוב.
נ"ב: אני רצינית. זה באמת חשוב.