הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג הזה היה לפני פאקינג שנה וחצי.
מזל שאני עוד זוכרת את הססמא.
התגעגעתי לכתוב.
אני מבינה בזמן האחרון שאני צריכה מישהו לדבר איתו.
פסיכולוג לא יקרה.
אז אני כנראה אשתמש בכלי הזה שנקרא בלוג.
אז היי.
פעם קודמת קראתי שכתבתי שאני דתיה.
אז זהו.
שאני כבר לא יודעת.
המעגל הנוכחי שלי מאד מורכב.
ומעלה המון שאלות.
חברות שלי סוג של הפכו לבנות מטרידות.
ידיד שלי הוא מטריד. ומגעיל. וגורם להערכה עצמית שלי לרדת אפילו עוד יותר.
ושאר החברות שלי פשוט לא באמת מבינות את המצב עד הסוף.
פיתחתי דת אישו.
אני לא עושה הרבה דברים. אבל מצד שני אני כן דתיה.
וחברות שלי משהו אחר לגמרי.
יש לי חברה אחת שנשמעת כאילו היא על הורמונים כל היום. והשניה מתנהגת כמו ביץ' לרוב. וסותרת את עצמה. כל משפט שני.
הבעיה עם שתי החברות והידיד זה שהם הפכו לעוגן שלי בשעות הקשות.
הקטע הכי מצחיק שהייתי מחללת שבת עוד שכתבתי את הפוסט הקודם. מצחיק אותי שהגדרתי את עצמי אז כדתיה.
כמעט אף אחד לא יודע על זה.
ז"א דיברתי עם אמא לפני שנה בערך. היא די התעלמה מהמסר.
חברות שלי חלק כבר ניתקנו קשר.
זה היה בעיקר בגלל זה. הם לא התאימו למה שרציתי ליהיות והיה להן קשה לקבל את זה. גם היום חברות אחרות שלי לא יודעות איך לאכול אותי.
אני כן ואני לא.
אני מחפשת הגדרות כל הזמן.
אני רוצה לדעת מי אני.
כי דתיה אני לא.
חילוניה גם לא.
ודתלשית ממש לא בא בחשבון. לא עדיין.
אני אהיה קשורה לעולם של הדת תמיד.
אבל גם תמיד ידעתי שאני לא קשורה אליו.
אני מחפשת אנשים שמחפשים הגדרה כמוני.
אני מחפשת את היעד. לאן אני הולכת.
כי ללכת בערפל... זה לא סימפטי. זה לרדוף אחרי יעד לא קיים.
חברות שלי מייעדות לדתלשיות בלייניות.
אני לא אגיד שלא יצאתי לשתות השנה.
וגם עשיתי שטויות.
אני על חלק מתחרטת קצת (הרחבה בהמשך) אבל זה חלק מההתבגרות שלי. אני מרגישה שהשנה ביגרה אותי ברמות אחרות.
עוד משהו שגיליתי על עצמי.
קל לי להאמין לאנשים.
קל מידי.
אם מישהו שאני סומכת עליו יגיד לי X, אני יאמין לו.
ושם זה יגמר.
אני לא אחפש תשובות, אני לא אחפש איפה לריב. אני פשוט יאמין לו.
חברה שלי אמרה לי שאני דלוקה על מישהו. אז ככה זה. בלי לברר.
ומשום מה אני פועלת בהתאם (למרות שעל פי שחנ"ש סוער מתברר שלא היה לי קראשים מעולם)
אני מנסה להתנתק מזה.
עוד בעיה.
חברי המעגל, הם אלה שהם הקבוצת תמיכה שלי אבל זאת שתמיד הורסת לי את המצב רוח.
הם יודעים להוריד לי את האמון בעצמי למרות שהם בעצם אומרים לי לא להקשיב למה שאנשים אומרים.
קשה לי לנתק את עצמי מהם.
למרות שאני חייבת חברים דתל"שים דחוף.
אני באמת צריכה להחליף את רוב החברים שלי.
וזה לא סתם הערה שאני שומעת יותר מדי.
רובם פשוט פוגעים בי.
ואם לא פוגעים בי, אז לא מספקים אותי מבחינה חברתית. משמע, לא זורמים איתי מספיק, משעממים אותי וכאלה.
אני בן אדם מזוכיסטי מידי.
קטע שאני מתחרטת עליו שקרה השנה זה שהתנשקתי. בפעם הראשונה. עם זר. שהייתי שיכורה. יותר נכון מבושמת. אבל היה לזה את אותו אפקט.
זה היה נורא ואיום.
איבדתי אמון בנשיקות.
לא רוצה להתנשק יותר בחיים.
תודה.
אני עוד מעט עוזבת את השרות שלי.
זה גם מדפרס אותי קשות.
וגם כי אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עם עצמי הלאה.
החיים שלי מעולם לא היו כל כך מלאים בסימני שאלה......
בבלוג זה
בכל הבלוגים
