פרק 29:

יום למחרת עשרים לשבע אמא שלי דפקה לי על הדלת בחוזקה "יאלההההההההההה ימית קומי קומי" אמרה בנימה של כעס.

קמתי עם כאבי ראש משהו כואב רצח עם עינים נפוחות כי רוב הלילה היו לי סיוטים.

"מה אמא?!!?" ופתחתי את הדלת בעצבנות.

"תתארגני ולכי לבית ספר עם שגיא"

"טוב" התארגנתי ממש לא היה לי חשק ללכת לבית הספר, שגיא נכנס לחדר שלי "ימיתו'ש הכל בסדר?!?!"

"כן חוץ משקצת כואב לי הראש ויש לי סחרחורות"

"אבל חוץ מזה הכל בסדר למה נראה לי עובר עלייך משהו בזמן האחרון?"

"לא זה רק נדמה לך" לא רציתי באמת לספר לשגיא מה קרה עם ירין ומה שגילית על אמא למרות שזה לא בטוח.

"טוב את באה לבית ספר כבר עשרים לשמונה אנחנו נאחר"

"זה בסדר אני יאחר לך חבל שתאחר בגללי"

"טוב אבל בטוח"

"כן בטוח בטוח"

"ביי" אמר שגיא ונשק לי במצח.

התארגנתי  התלבשתי לבית ספר לקחתי את התיק אמא ראתה שיצאתי ותרקתי את הדלת.

לא רציתי ללכת לכיוון בית ספר אמרתי לעצמי היום אני מבריזה אני חייבת לדבר עם דוב אבל אין לי אומץ ללכת אליו לבד לקחת את הפלא וחייגתי.

"הלו" נשמע קולל ישנוני בצד השני

"עידוווו אתה ישן הפרעתי לך"

"היי ימית לא זה ממש בסדר מה קרה משהו?!"

"כן אני רוצה לפגוש אותך אני חייבת לדבר עם משהו" אמרתי בטון מיואש.

"בסדר ימת איפה את עכשיו?!?!"

"הברזתי מבית ספר איפה את רוצה שניפגש?!"

"תיהיה בקניון הזהב כשאני יהיה שם אני יצלצל אלייך"

"טוב תודה עידו על הכל"

לקחתי אוטובוס ונסעתי לקניון, אחרי רבע שעה אני ועידו היינו בקניון.

ישבנו בארומה ודיברנו.

שלי סוף סוף הקדימה לבית הספר היא כל כך תכננה את ההשפלה שהיא הולכת לעשות לימית היא כל כך רצתה לפגוע בה, כל כך והכל בגלל...

אחרי רבע שעה ירין הגיע לבית הספר, "יריני סוף סוף הגעתה"קפצה עליו שלי עם נשקה, שהוציאו לכל הבנים את העניים.

"יוווו תראו את ירין זה!!!" אמרה מורן

"מה תיראו זאת ימית היא זו שבגדה בו בעיה שלה" אמרה תהילה, אך שנאה את עצמה וידעה שהכל בגללה.

"טוב אולי את צודקת אבל בכל זאת עדיין כואב לי כי ימית ממש אוהבת אותו ובתקופה שהוא היה בבית החולים אז היא הייתה זוועה זה הראה לי כמה היא באמת אוהבת אותו"

תהילה נזכרה באותה תקופה בכמה שהיא כל כך נהננתה עם יואב וכמה היא רוצה עוד יותר שיחזרו להיות ביחד והחליטה שהיום היא תעשה את זה.

-

"עידו רציתי להודות לך על אתמול שבאמת הייתה איתו ולא עזבת אותי לרגע"

"כן עזבתי אותך, אם לא הייתי עוזב אותך לא היית מגיעה לאותו גשר" אמר והאשים את עצמו בזה שרציתי להתאבד.

"דיי עידו אין לך במה להאשים את עצמך זאת אני משהו לא טוב בי שכל הדברים הרעים קוראים לי בזמן האחרון"

"מה קורה לך שתפי אותי אולי אני יעזור לך"

"תודה על המחשבה אבל לא נרא לי שאתה תוכל לעזור לי במשהו, בוא לא נדבר על זה אני לא רוצה לחשוב על זה לפחות עשר דק'"

"חח טוב אם זה עושה אותך שמחה"

"כן, מה למה קמת היום כ"כ מאוחר אתה לא הולך לבית ספר??"

"חחח עדיין לא נרשמתי לבית ספר"

"למה?!?!"

"רק לפני שבוע הגעתי עם אבא שלי מאיטליה היינו שם בשליחות מהעבודה שלו"

"אז עדיין לא יצא לי להירשם אבל אבא שלי לוחץ עליי להירשם כמה שיותר מוקדם"

"אהה ואללה מגניב לך, ומה עם אמא שלך היא לא טסה איתכם לשליחות?"

"לאא אמא שלי ניפטרה לפני שנתיים מסרטן הריאות"

"אהה אופס אני מצטערת"

"לא זה בסדר, לא משנה אז אני ואבא שלי היינו בשלחות ויהב אחי נשאר פה בארץ"

"אהה יפה ולאיזה בית ספר אתה חושב ללכת?!?!? אמרתי בתקווה אולי הוא ירשם לבית הספר שלי לפחות אני לא יהיה לבד.

"אממ אני עדיין לא יודע, אבל בנתיים טוב לי ככה אני קם ב12 הולך לעבודה של אבא בבית חולים ולפעמים הולך עם צוות מד"א"

"אההה כייפ לך גם אני היתי רוצה עכשיו להיות חופשיה מהלימודים כל כך רע לי שם"

"למה מה עם כל החברים שלך אני בטוח שיש לך שם הרבה"

"היה לי הרבה עד שהם בגדו בי"

"למה מה קרה לך איתם?!!?!?"

"אני יספר לך אח"כ" ואז יזמתי אומץ ושאלתי "אולי תבוא ללמוד בבית ספר שלי?!?!?"

"וואלה זה רעיון טוב ככה לא יקח לי הרבה זמן עד שאני יכיר אנשים, אני ידבר על זה עם אבא שלי"

"יאא איזה כיפפ לי לפחות יהיה מי שיהיה איתי אולי אפילו נדבר עם המורה שנישב ביחד"

"אפרופו כיתה באיזה כיתה את?!!?!"

"חח זה פרט חשוב ששחכתי לציין יא,"

"ואאלה הולך, גם אני בי"א"

"חח מאגניבב"

"אולי תבקש מאבא שלך שתתחיל ללמוד בבית ספר שלי כבר ממחר?!?!?"

"אממ.."

"בבקשהה בבקשהה"

"נוו טוב בשבילך אני יקריב את החופש שלי"

"ייששש" קפצתי משמחה כמו ילדה קטנה וחיבקתי אותו

"את רוצה ללכת עכשיו לדוב?!?"

"אממ כןן אתה בא איתי אני לא הולכת לשם לבד"

"אזז יאאלה קומי"

"באתי עם המכונית של אבא שליי אני נסע באוטו"

"פשששששששש יפה אתה נוהג?!?!"

"חח כןן"

"מגנייב ייאלהה בוא נזוז"

-

כבר עבר 10 בבוקר וימית לא הגיע לבית הספר שלי חשבה שהיא מתפוצצת היא כל כך רצתה להכאיב לה במקום שכל כך כאב לה.

אבל היא לא באה היא לא ידעה אם היא הבריזה או לא אבל היא כל כך רצתה לעשות לה משהו..... עד שעלה במוחה רעיון גאוני....

-

אחרי חצי שעה הגענו לבית חולים...

"ימית ידעתי שתגיעי אהה לא תוכלי להישאר במתח יותר מידי זמן בדיוק כמו אבא שלך"

"מאיפה הבאת את זה אני רוצה הוכחות מי זה מאיפה עכשיו הנחתה את זה עלי?!?"

"טוב אז את מוכנה להקשיב להמשך הסיפור"

"אז אמא שלך גילתה שהיא בהריון מיואל, והיא ממש התחרטה על זה היא התקשרה יום למחר שהיא גילתה את זה שהיא היתה כבר בשבוע הרביעי להריונה ויואל ידע מזה כבר ממזמן היא החליטה לספר לה"

"וכל זה קרה בטבריה?!?!?"

"לא כל זה קרה בראשון, בגלל שיואל באב שלך נורא אהב את אמא שלך כל הזמן רצה להיות איתה אבל ליאת נורא קינתה ורצתה את יואל לעצמה יותר נכון את הכסף שלו לעצמה ולביתה שנשאה בריחמה באותו זמן."

"מה זה אומר שיש לי אחות!?!?!?!?"באותה שנייה שהוא אמר את זה הסתחררתי.

"ימיתי את בסדר!?!" שאל עידו וחיבק את כתפי.

"כן אני קצת בשוק ממה שהוא אומר אני אפילו לא יודעת אם להאמין לו" אמרתי בלחש לעידו בלי שדוב ישמע.

"כן יש לך אחות נוספת למחצה"

"אוקי אז איך אתה מסביר את זה שהכל קרה בראשון וכל חיי ביליתי בטבריה?!?!"

"אוקי עכשיו מגיע הקטע הפיקנטי ליאת כל כך כעסה על אמא שלך ורצתה פשוטו במלוא המילה להרוג אותה היא פשוט רצתה לעשות הכל בשביל שלא יפגעו היחסים בינה ובין יואל, לכן אמא שלך שיכנע את דוד לעבור לגור בטבריה ככה היא תשכח מליאת ויואל ותיהיה עם דוד, שכמובן הוא לא ידע כלום ועדיין לא יודע כלום."

"מה אמא שלי לא מסוגלת ככה לשקר לאנשים!!!, אתה משקר מאיפה לי לדעת שאתה אומר אמת?!?!, ומאיפה את יודע את כול הפרטים האלא"

"אני יודע הכל מכיוון שאני דוב צוריאל אחיו התאום של יואל, ויואל אף פעם לא החסיר ממני שום פרט ופרט היינו אחים ממש קרובים, ואם את רוצה תבדקי בדברים של אמא שלך יואל נהג לכתוב הרבה מכתבים לאמא שלך ועד כמה שאני זוכר ומכיר אותה היא לא תזרוק את זה בכל זאת יואל הוא אביה של ביתה היחידה" אמר וחייך אליי חיוך ואז אמרתי

"אז אתה דוד שלי כוויכול....." והחוורתי במקום.