היי לכולם..:)

העלתי היום פרק מכייון שבהמשך השבוע יהיה לי זמן לעדכן מקווה שתואבו..:)

3> 3> 3>

ותגיבו נורא חשוב לי..

מהפרק הקודם :

אני לא מאמינה ששמעתי את זה, הוא רוצה לגמור איתי מחר חשבה לעצמה שלי אין מצב שזה יקרה אני יעשה הכל שיחשוב שימית היא הבנדם הכי חרא עלי אדמות.

פרק 31:

אחרי שעתיים אני ועידו חזרנו לבית החולים לבדוק מה עם הבדיקות.

"היי דוב מה שלומך?!?" שאלתי

"הכל מצויין חמודה"

עידו התקרב אליי ולחש לי באוזן "אני עוד שנייה בא אני הולך לראות מה עם אבא שלי"

"טוב תודה" אמרתי בקול קצת חזק.

-

"היי אבא"

"עידו אתה שומע יש את התוצאות של הבדיקות"

"אה באמת נוו ו....בעצם חכה שנייה אני ילך לקרוא לימית היא תשמח לדעת"

"כןן אבל עידו אני חושב שכדי שנלך אליה ושהיא תשמע את התוצאה בישיבה"

"מה קרה אבא?!!?"

"כבר נגיע לשם ותדע"

"נוו אבא ספר לי עכשיו מה כבר יכול להיות כל כך חמור שאתה לא רוצה לספר לי?"

"תקשיב אני רוצה להגיד לך משהו אבל תבטיח לי שעדיין אל תספר לימית"

"טוב אבא אבל תגיד לי מה כל כך גרוע אני לא מבין?!?" אמרתי וכבר התחלתי אני להלחץ.

"תקשיב התוצאות חיוביות הם קרובים אבל תקשיב יש עוד משהו שגילינו בבדיקו דם של ימית ראינו משהו חריג" הוא עוד לא סיים את המשפט ועידו התפרץ "מה חריג אבא ספר לי מה יש לימית?"

"לא יודע בדיוק אנחנו צרכים יותר לבדוק את זה אבל מה שראינו עד עכשיו זה לא כזה טוב יכול להיות אחת השערות שלנו היא סוג של מחלה, שאני עדיין לא יודע בברור איזה" אמר ואחז בידו של עידו "אבל אבא זה לא יכול להיות"

"עידו חמוד תירגע הכל בסדר תנשום" עידו חיבק את אביו כל כך כאב לו לדעת שלימית יש משהו, היא כל כך חשובה לו הוא כל כך אוהב אותה שזה כואב.

"אבל עידו עדיין אל תגיד לה כלום כן, עד שלא נגלה מזה בדיוק"

"טוב אבא, אני רק הולך להגיד לה שהתוצאות חיוביות ואכן הם קרובים"

חיכית לעידו שיבוא אווחחח כמה זמן לוקח לילד לבוא אני כל כך במתח אני רוצה לדעת את האמת את כלל האמת.

אחרי שברירית של שנייה הידית זזה ועידו הופיע ראיתי משהו שונה בהבעת פניו.

"עידו הכל בסדר? קרה משהו?"

"לא הכל בסדר, טוב תקשיבו יש תוצאות"

"נוו ו.. חיובי? שלילי? לבכות? לשמוח?"

"תתני לי לדבר ימית?"

גיחכתי לעצמי "כן סליחה אני ממש לחוצה"

"כן שמתי לב לא נורא טוב אז התוצאות הם חיוביות אתם אכן קרובים"

באותה שנייה שאמרתי את זה נתתי לימית חיבוק והרגשתי את דמעותייה זולגות ומרטיבות את חולצתי.

בנתיים דוב הסתכל עלינו בפרצוף תוהה או חושב לא כל כך הבנתי את פשר המבט שלו.

"טוב דיי אני צריכה להתאפס גם ככה החיים שלי מיום ליום יותר גרועים"

"דיי ימית אל תגידי ככה" אמר עידו וליטף את כתפי.

"אף אחד בחיים לא יבין אותי כי אף אחד לא נמצא במצב שלי"

"ימית אל תחשבי ככה אני מבטיח לך שאני פה תמיד בשבילך בטוב וברע אני יעזור לך במה שתרצי"

מה שעידו אמר כל כך חימם את ליבי ועודד אותי, עמוק עמוק בליבי שמחתי שהכרתי אותו אבל לא בנסיבות הללו .

כל כך פחדתי לפגוע בו בסופו של דבר כי אני יודעת שאני עדיין אוהבת את ירין ושעידו הוא סוג של חבר מפלט לא רציתי לעשות משהו שיהרוס את החברות ביננו למרות מה שהוא מרגיש כלפני והידידות שאני מרגישה כלפיו.

אבל בכל זאת מתוך המילים שאמר לא יכולתי לעצור את עצמי וקפצתי עליו בחיבוק חמים ולחשתי לאוזנו "תודה אין עלייך ואני מקווה שנוכל להיות החברים הכי טובים"

אחרי שהתנתקתי מהחיבוק של עידו הסתובבתי לכיוון דוב כמעט שחכתי שהוא נמצא בחדר ועל פניו היה מודבק חיוך שאי אפשר היה למחוק גם אם אתה הבנדם הכי עצוב בעולם החיוך הזה היה עושה אותך שמח.

"טוב דוב עכשיו שהכל ברור לי אני מוכנה לשמוע הכל ועכשיו"

"טוב אני מוכן לספר לך תקשיבי אני יספר לך הכל מהתחלה ומסודר שתביני"

"לפני 18 שנה ההורים שלך היו גרים בראשון ואז קרה כל מה שסיפרתי לך שאמא שלך דנית עשתה מה שעשתה לחברה שלה ליאת ונכנסה להריון מבעל ואבא שלך דוד לא יודע מזה כלום אני מניח, ואחרי זה אימך התעקשה לעבור למקום אחר ועברתם לטבריה שם נולדת וגדלת ואחכ חזרתם לכאן ובכל הזמן הזה גם כשההורים שלך היו גרים בראשון וגם בטבריה אחי יואל תמיד דאג לשלומך ולהביא לאימך סכום כסף נכבד"

קטעתי אותו באמצע "דוב למה אתה כל הזמן מדבר על יואל בעבר אני לא מבינה אותך?"

"אם תקשיבי עד הסוף אני בטוח שתביני"

"טוב תמשיך"

בזמן שהוא המשיך לדבר עידו חיבק את כתפי ועודד אותי, למרות שמצבי לא יכול להיות יותר גרוע מעכשיו.

" בקיצור יואל תמיד דאג לאימך שלח לה כסף, יואל היה אדם נורא עשיר אך הוא לא אף פעם לא פגש אותך כי הוא לא רצה להרוס לאמא שלך את הנישואים שלה עם דוד כי היא מאוד אהבה אותו והוא במיוחד לא רצה לפגוע בליאת הוא רק התחתן איתה, אז הוא המשיך עם החיים הממורמרים שלו איתה, בשנתיים האחרונות גילו בדמו מחלה סופנית שעדיין לא מצאו לה תרופה והוא נפטר"

באותה שנייה החוורתי לא האמנתי עד שגיליתי את האמת היא התנפצה לי בפרצוף.