היא ניגשה אל הדלת והציצה דרך חור המנעול.לא היה שם דבר. באותו רגע ארטמיס הרגישה ששפיותה מתנדפת; הרחשים לא היו אמיתיים.

זה היה מבטו המנאץ של אדוארד שהספיק להתעורר, אותו מבט שגרם לה להרגיש איך המוות לוחש באוזנה בצורה רכה כל כך.

היא עמדה אליו עם גבה והביטה לכיוון הדלת בשעמום, מחכה לשמוע את צלצול הפעמון המבשר על בואו של אלכס.

סכין בצבץ מתוך שרוולו של אדוארד. הוא שיסף את החבל שקשר את ידיו בתנועות זהירות ומיד לאחר מכן קרע את החבל סביב צווארו ורגליו.

הוא קם מהכיסא וניקה אבק מבגדיו, מחייך למראה של ארטמיס שלא שמה לב כלל. פרץ הצחוק בו לא היה מסוגל לשלוט גרם לה להסתובב אליו בחדות.

הוא מיקד בה את מבטו, בעיניה התכולות אשר שידרו מנכוליה מסויימת.

"איך עשית את זה?" היא שאלה בארשת פנים משתאה.

אדוארד התיימר לבעוט בבטנה של ארטמיס אך היא השמיטה גופה תחת רגלו. הוא הניח את זרועו על גבה ומנע ממנה להתייצב על רגליה.

אדוארד סובב בעט פעם נוספת ברגליה על מנת להפר את שיווי משקלה ולגרום לה לצנוח לקרקע במהירות.

היא הוטלה על צד גופה.

ארטמיס עצמה את עיניה והתרכזה בכאב שחשה באותו רגע. היא הניחה לאזיקי הפלדה להתהדק סביב ידיה.

"את מקסימה, ילדה. בלי הרבה התנגדויות." הוא אמר בעוד חיוך נפרש על פניו.

"אני לא ילדה, אני ארטמיס." היא אמרה לו בקול רגוע שנשמע מלאכותי הפעם. היא רצתה לשמור על קור רוחה.

כשארטמיס התעוררה היא הוטלה על מיטה רכה. היא הרגישה הלמות של כאב בעורפה אך הניחה לכר.

היא עצמה את עיניה והתכוונה להתהפך על צידה ולהתנתק מהדאגות אך חבל שקשר את פרק זרועה לידית של שידת העץ מנע ממנה לעשות זאת.

"הוא לא כאן, ארטמיס. את לא יכולה לברוח מהמציאות, בעיקר בגלל השבב... אנחנו תמיד נוכל לראות אותך."

"מה אתם רוצים מאיתנו בכלל?" היא שאלה בקול מעט מנומנם.

"זה לא אנחנו, זאת פרנקה בלס." הוא השיב באדישות.

"פרנקה בלס?" היא חזרה על מילותיו, "היא עדיין מתפקדת?"

"לצערך, היא מתפקדת. היא זכרה אותך, מתוקה." הוא אמר לה, "את הפתיון המושלם בשביל אלכס."

"הוא לא יבוא." היא אמרה, "אני לא דואגת. הוא לא מגיב לדברים האלו... אני אסתדר לבד."

"כן, את תסתדרי לבד." הוא אמר בזלזול ולגם מכוס קפה שהייתה מונחת על השולחן. "ממש כמו שהסתדרת עכשיו."

"רגע... אמרת שבב?" היא תהתה לרגע. "איזה שבב?"

"זה שאני ופרנקה התקנו לך בעורף." הוא צחק, "את באמת לא זוכרת את זה?"

"לכל הרוחות." היא סיננה.

"אל תדאגי, יטפלו בך טוב כאן." הוא אמר ונשען לאחור על הכיסא.

"אל תשקר." היא אמרה לו, "אם אתם תתפסו את אלכס אתם תהרגו אותי אחר כך."

"למה שנהרוג נכס יפה כמוך? את בטח תיהיי אסירה, עוד אחת."

"אתם לא נורמליים." היא לחשה לו, "המשפחות של האנשים שרצחנו לא העזו לפגוע באלכס. אתם תעזו?"

"הנזק המינימלי יהיה לאבד שלוש אצבעות ועין."

"איך הנקמה תעזור לפרנקה?" היא הרגישה איך הטירוף הולם בה, "שתתן לנו לחיות את החיים שלנו בשקט."

"היא לא יכולה לחיות את החיים שלה בשקט בגלל אלכס, את מבינה? חייבים לנקום, לעשות משהו... בעיקר אם מקבלים על כך משכורת גבוהה."

המילים שלו גרמו לה בהלה. היא הושיטה את ידה לכיוון הקשר והניחה אותה עליו, מתכוונת לפתוח אותו במהירות.

"תזהרי במעשים שלך." הוא אמר ושלף אקדח בעל צורה מוזרה מכיסו.

אדואר הקפיץ אותו כמה פעמים בידו. ארטמיס הרימה אליו את מבטה. החיוך שהתנוסס על פניו זעזע אותה.

"אם את לא מוכנה לשתף איתנו פעולה." הוא קם מהשולחן והתקדם לעברה באיטיות, מניח את קנה האקדח על צווארה ולוחץ על ההדק.

אלכס הצמיד את הטלפון הסלולארי שלו לאוזנו ושמע את ההודעה שפרנקה השאירה.

"לעזאזל..." הוא חשב, "ידעתי שסיפור האהבה עם פרנקי לא ייגמר בטוב."

הוא נכנס למכונית והניח את המזוודה הכסופה על ברכיו. היא הדיפה ריח של שטרות חדשים שלא עניינו אותו כלל.