היער היה שקט פרט לקול פרסותיו של סוסה; אפילו הציפורים לא נשארו מסביב כדי להשמיע את שירתן. וֵרְבֵּנַה ידעה שהשקט מרמה אותה. האחרון מקבוצתה נפל לפני כמחצית השעה ועתה נותרה לבדה. ידה השמאלית אחזה במושכותיו של רעם, הסוס עליו רכבה, וידה הימנית החזיקה חרב ארוכה, דקה ומפוארת שהתאימה גם לחיתוך וגם לדקירה, אם המרחק היה מתאים.

     היא ידעה שהיא נראית פראית אחרי שלושה ימים ללא שינה אמיתית וקרבות אינסופיים. היא האחרונה שנשארה מקבוצה של שניים-עשר חברים. הסוס שלה היה עייף והיא ידעה שלא יוכל להמשיך עוד הרבה זמן. גם ככה הייתה דהירתו כבדה ואיטית מהרגיל, והיא טפחה על צווארו כל כמה רגעים כדי לעודד אותו. כשלא יוכל רעם להמשיך לדהור תצטרך להמשיך ברגל.

     היא הגיעה לפלג מים קטן ועצרה את הסוס. החיה העייפה רכנה לשתות בהקלה והיא עצמה שטפה את ידיה ופניה במימי הנחל ואחר כך שתתה כמה שיכלה ומילאה את נאד המים שלה. אחד כך נשארה דוממת והקשיבה לסביבתה. משלא שמעה דבר הרשתה לעצמה להירגע מעט. היא החזירה את החרב לנדנה ושלפה מפה מכיס פנימי בגלימתה. בעין מיומנת מצאה את מקומה במפה במהירות וחשבה על המשך הדרך. היא יכלה לשוב לאחור אל שטחו הנרחב של היער שיספק לה מסתור מפני עיניים רחוקות, או לפנות מערבה, לרכב לאורך הנחל עד שתגיע לאגם לודוויג, יעדה. אבל הדרך הזו הייתה צפויה ומסוכנת יותר מהאחרות.

     היא יכלה להגיע לאגם דרך עיקוף לא צפוי, שיבלבל את רודפיה, אבל היא הייתה בספק אם הסוס יוכל לעמוד בכך, ומהר מאוד יעלו על עקבותיה. ברגל לא תוכל לחמוק מהם.

     לבסוף החליטה להתרחק כמה קילומטרים מהנחל אבל לא לעשות עיקוף גדול מדי. היא נגעה בגלימתה כדי לוודא שגליל הקלף שהיה עליה להעביר עדיין נמצא בכיס הנסתר שבה, ולאחר שהרגישה שהוא שם שבה ועלתה על סוסה הלבן, שהשמיע צהלה חלושה ומיוגעת אבל החל לדהור שוב פעם.

     היא רכבה בקצב איטי יותר הפעם. עדיף לעבור את כל הדרך על סוס איטי מאשר לעבור חצי מהדרך ברגל. היא גם לא רצתה להשאיר את החיה הנאמנה מאחור ביער.

~8~

היא כבר כמעט הגיעה לאגם כשצעקה נשמעה מאחוריה ולאחר מכן קולות שמחה כשרודפיה גילו אותה. נואשת לצאת מתחת לחופת העצים ואל השטח הפתוח בו יהיה לה יתרון על האחרים, היא לחצה בחוזקה על בטנו של רעם. הסוס, שהרגיש את הדחיפות, הגביר את מהירותו.

     כשיצאו ממחסה העצים סנוורה אותה השמש לכמה רגעים והיא הצלה על מצחה בידה האוחזת בחרב. מהר התרגלה לאור והמשיכה בדהרה. היא הייתה רחוקה מדי מיעדה בצדו השני שלי האגם, על ההרים, אז היא האטה את רעם וקפצה מהסוס בחינניות שרק בני מינה יכלו לה.

     "עזוב!" היא צעקה על הסוס. הוא צהל בהתנגדות אבל רץ מהמקום.

     היא הסתובבה בחרב שלופה וקומה זקופה וחיכתה לרודפיה. היא שמחה לראות שגם הם איבדו חברים, אבל רוב האבדות שלהם היו בני אדם. שישה אֶלפים עדיין היו בקבוצה, ושני בני אדם. בני האדם לא יהוו לה בעיה, אבל האלפים עלולים להקשות עליה.

     "היכנעי, ורבנה. אין לך איך לנצח," אמר אחד מהאלפים בקול רגוע, יושב בנינוחות על סוסו. הדובר היה לוֹרִין, אֶלף בעל שיער שצבעיו גווני כתום, אדום וצהוב, שנראו כל-כך דומים לאש אמיתית עד שנראה שראשו מוקף להבות. גבותיו היו מחודדות כמו שאר בני מינם ועיניו מלוכסנות ובהירות. עצמות פניו היו חזקות וקצות אוזניו המחודדות בלטו מבעד לשיערו הדק.

     ורבנה שנאה אותו מהרגע בו נפגשו לראשונה, לפני עשרים וארבע שנים.

     לורין כנראה ראה את העקשנות על פניה, כי הוא צחק וקול צחוקו מילא את האזור בצליל נעים. "לא יקרה לך כלום אם תמסרי לי את המכתב. אנחנו ניקח אותו ונעזוב אותך. אבל אם לא, נצטרך להילחם." כשהיא שמרה על שתיקתה חיוכו ירד. "את באמת חושבת שתצליחי לגבור על שישה מאיתנו?"

     ורבנה שמה לב ששני בני האדם - פְרַאן ואַלְדוֹר - לא היו מרוצים מכך שמנהיג הקבוצה התעלם מכוחם. שפתיהם קפצו והיא ראתה איך אחיזתם במושכות מתחזקת.

     עמידתה הזקופה לא נחלשה, ובמבט יהיר ובטוח היא אמרה, "לעולם לא אכנע לך, לורין. לא אם אני מול שמונה אנשים-" היא הדגישה את מספרם כדי לגרום לו לאי נוחות על כך שהתעלם משניים מחברי קבוצתו, "-או מאה."

     עכשיו לבשו פניו הבעה נזעמת. "מתי תפסיקי להיות כל-כך יהירה?" שאל. "אפילו את לא יכולה לנצח שישה אלפים ושני בני אנוש."

     "אנחנו פשוט נצטרך לראות, נכון?"

     לורין קפץ את שפתיו בעצמה כה רבה עד שהעור סביבן הלבין. הוא החווה באצבעו, ואחרי שנייה שני בני האדם רכבו קדימה והסתערו עליה.

     ורבנה צמצמה את עיניה בחשדנות. היא חשבה שלורין מטומטם, אבל לא עד כדי כך שישלח שני בני אנוש להילחם מול אלפית בציפייה להצליח נגדה. גם הבעת פניהם של האנשים שיצאו נגדה בלבלה אותה. הם נראו נינוחים, בטוחים בעצמם, למרות שהיו אמורים לדעת בלי צל של ספק שיפסידו לה בתוך פחות מדקה.

     זו מלכודת! היא הבינה רק רגע לפני שהיה מאוחר מדי. היא קפצה והסתובבה באוויר בדיוק בזמן כדי לשסף את חזה של אלפית בעלת שיער כסוף שדהרה לעברה מאחור. האלפית פלטה קריאת הפתעה כשנפלה מהסוס החום שלה ואיבדה את ההכרה.

     אחרי רגע נפלו גם שני בני האדם, מחוסרי הכרה, אחרי שוורבנה חבטה בראשיהם.

     לורין מלמל משהו שלא עלה על לחישה, אבל ורבנה יכלה לראות שהוא מאבד את קור הרוח שלו. חמשת האלפים זינקו קדימה למשמע פקודתו השקטה. הם ידעו שאין להם סיכוי נגדה כשהם רכובים, כיוון שמהירותה תאפשר לה להפיל אותם מסוסיהם וכך ליצור לעצמה יתרון, אז הם קפצו כאחד מגבם של הסוסים עליהם רכבו וכיתרו אותה.

     לאלפית שמולה היה שיער שחור כעורב שהגיע עד למותניה. אוזניה, כמו אוזניהם של כל האלפים, בלטו מבעד לשיערה החלק. היו לה עיניים ירוקות כהות, כמו צבע העצים הגדולים ביותר והעתיקים ביותר ביער, ונמשים היו פזורים על עצמות לחיה ואפה. שפתיה העבות והאדומות התוו חיוך ידידותי. "בהצלחה," היא אמרה לוורבנה, קולה נשמע כאילו היא שרה את דבריה.

     ורבנה הנהנה אליה, מחייכת חלושות. לאלפית קראו לִינֵיאַה, והיא הייתה הראשונה להסתער על ורבנה, חרבה הקצרה שלופה לפניה.

     ורבנה חסמה את המתקפה שלה בהנפה של ידה והטיה של החרב שלה. צליל המתכת הפוגשת במתכת ערער את השקט השליו של היער. היא שמעה צליל הנפה של חרב מאחוריה וחגה במקומה כדי לחסום את המכה הבאה.

     ככל שהדקות התמשכו איבדה ורבנה את התקווה שתוכל לגבור על האחרים. היא הלכה והתעייפה, ואילו חמשת בני מינה יכלו לתקוף כל אחד בתורו או כמה מהם יחד והסיבולת שלהם החזיקה מעמד זמן רב הרבה יותר.

     ואז היא פגעה בצווארו של אלף בעל שיער כסוף בדיוק כמו שיערה של האלפית שזינקה עליה מאחור דקות קודם לכן. האלף נפל על הקרקע ונחישות חדשה ניצתה בה. היא ידעה שהיא חזקה יותר, היא רק הייתה צריכה להוכיח להם את זה עכשיו.

     בזה אחר זה נפלו יריביה הנוספים, עד שנשארה לבדה מול ליניאה. הן חגו זו סביב זו בקצב כה מהיר עד שעין אנושית לא הייתה יכולה לראות את תנועותיהן. שיערה השחור של ורבנה התנחשל סביבה כשסבה על מקומה וקפצה באוויר. ליניאה הייתה ללא ספק מוכשרת יותר משאר האלפים.

     ואז ליניאה הרימה את ידה האוחזת בחרב כסימן להפסקת אש. "אני נכנעת," היא זימרה בהכנעה. "ניצחת."

     ורבנה חייכה באמת בפעם הראשונה מאז יצאה לדרך לפני חמישה ימים. היא פנתה להתייצב מול לורין בתקווה מחודשת. לורין אמנם היה חזק יותר מהאחרים, וכשהיו צעירים יותר היא לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד מולו יותר מדקות ספורות, אבל עם השנים היא למדה את צורת הלחימה שלו ועתה כבר ידעה להתמודד עמה.

     לורין נהם בזעם והתנפל עליה, קופץ מעל סוסו הצחור במהירות הבזק. חרבה של ורבנה חסמה את שלו סנטימטרים ספורים מפניה. לרגע קצר היו פניהם במרחק זעיר אלה מאלה, ואז שבה תנופתם והרחיקה אותם. ורבנה לא אפשרה ליריבה לתקוף ראשון הפעם והסתערה עליו בצווחה שלא ידעה מאיפה באה.

     לורין חסם אותה באותה הקלות בה חסמה היא אותו.

     סגנון הלחימה של לורין היה שונה מהיסוד מסגנון לחימתה של ליניאה. האלפית הסתמכה על דקירה וסיוף, משתמשת בחרב דקה וקצרה. לורין, לעומתה, השתמש בחרב עבה וכבדה שהתאימה לחיתוך ושיסוף. החרב של ורבנה, חזקה ככל שתהיה, התקשתה לספוג את ההלמות מחרבו.

     לבסוף פרקה אותו ורבנה מנשקו בחבטה מיומנת על גב כף ידו. הוא היה על ברכיו מולה על הקרקר זרועת חלוקי הנחל והביט בעיניה בתיעוב. שניהם התנשמו בכבדות.

     "אני מצטערת, לורין," היא אמרה כשהרימה את ידה.

     לורין צחק. "לא, את לא."

     ואז חבטה בראשו עם גולת הניצב של חרבה והוא איבד את הכרתו.

     ורבנה הסתובבה ותרה במבטה אחר ליניאה, אבל האלפית לא נראתה לעין בשום מקום. היא החלה לדדות בכיוון ההרים שמעברו השני של האגם. נדמה היה לה שהקרב נמשך שעות, אבל מיקום השמש בשמיים בישר לה שלא ייתכן כי עברה יותר משעה. אחרי שעברה כמה מאוחת מטרים בהליכה איטית ומגושמת שמעה קול פרסות וסוס לבן כשנהב נגלה לעינה. "רעם," היא מלמלה, ואז צנחה בחוסר כוחות.

~8~

היא התעוררה כשהרגישה שגופה זז בצורה לא טובה. היא הייתה שכובה על בטנה על גבו של רעם, ידה מלופפת ברעמתו הארוכה כמו שהייתה מרגע שעלתה עליו כדי שלא תיפול ממנו אם תאבד את הכרתה. היא הרגישה סחרחורת, אך זו עברה לאחר מספר רגעים. כשהתאוששה היא ראתה שהסוס הקיף את האגם והיה עכשיו במורד ההרים. התנועות הלא נוחות שהרגישה היו של רעם כשהחל לטפס במדרון.

     היא הזדקפה באוכף וטפחה בכפת ידה הפתוחה על צווארו. "מה הייתי עושה בלעדיך?" היא שאלה בחיבה. הסוס צהל בתגובה והיא חייכה.

     היא הושיטה את ידה אל הכיס בו הסתירה את מגילת הקלף ווידאה שוב פעם שהיא נמצאת שם. היא התפתתה לפתוח את המגילה ולראות מה כתוב, אבל ידעה שאסור לה. ההוראות שלה היו להעביר את המגילה, לא לקרוא בה. אם תפתח אותה יישבר חותם השעווה והיא לא תוכל להסתיר זאת.

     היא הביטה סביבה כדי לקבל מושג על מקומה הנוכחי. עמוד סלעים כמה קילומטרים מימינה נתן לה מושג על כך, והיא המשיכה לרכב במעלה המדרון המתון מלא האבנים לכיוון יעדה.

~8~

     השמש כבר הייתה קרובה לשקוע כשהיא הגיעה. היא קפצה מגבו של רעם בתנועה שהייתה יכולה להיות פשוטה יותר בימים רגילים, אבל היא הייתה כל-כך חלשה באותו הרגע שהיא מעדה ונפלה על ברכיה, פוצעת את הימנית.

     "שיט," היא מלמלה כשבדקה את הפצע. הוא דימם הרבה וכאב מאוד. היא נפלה על אבן מחודדת.

     "ברוכה הבאה," קול רך ועדין אמר מאחוריה, והיא נעמדה במהירות הבזק, שולפת את חרבה תוך כדי סיבוב.

     אלף בעל שיער לבן וקמטי זקנה על פניו המחויכות עמד מולה. הוא לבש גלימה כחולה מעל שריון טבעות דק אבל חזק. הוא היה האלף היחיד שוורבנה ראתה אי פעם עם סימני זקנה כה בולטים.

     "אקסל," היא אמרה, הבהלה עוזבת אותה והחיו עולה על פניה המותשות. היא החזירה את חרבה לנדנה וזינקה קדימה. שוב פעם הערכתה את כוחה הייתה מוטעית והיא מעדה על אבן בולטת. האלף תפס אותה לפני שנפלה שוב פעם. היא חיבקה אותו.

     זרועותיו נכרכו סביבה ולחצו אותה אליו. "מתי אכלת בפעם האחרונה, יקירה?" הוא שאל ברוך וליטף את שיערה.

     היא התנתקה מחיבוקו וחשבה לרגע. "בצהרי היום שלפני אתמול," היא אמרה לבסוף. "ואז נגמר לי האוכל."

     "בואי, אם כן. חגיגה עומדת להיערך, וכולם מלבדך כבר הגיעו. הלילה תאכלי טוב." והוא פנה לאחור ונכנס אל תוך מערה שלא הייתה שם קודם לכן.

     ורבנה הלכה אחריו לאורך המנהרה. לפידים הוצמדו לקירותיה כדי להאיר את הדרך. הם הלכו בדממה, רק קול צעדיהם וקול פרסותיו של ארד נשמע לאוזניהם, מהדהד בקירות האבן הקרים. המנהרה נמשכה כמעט קילומטר, חודרת עמוק יותר ויותר אל בטן ההר. "אקסל, המגילה -"

     "היא אצלך?" הוא קטע אותה.

     "כן."

     "שמרי אותה."

     היא השתתקה בצייתנות והמשיכה ללכת אחרי האלף הזקן.

     המנהרה נקטעה בפתאומיות, ולפניהם נגלה עמק שהיה מכוסה בחורשה עם עצי מחטים כה גבוהים עד שצמרותיהם של הנמוכים ביותר היו גבוהים יותר מראשיהם של ורבנה ואקסל. השניים עמדו על מדף אבן גדול והשקיפו על העמק שמתחתם. צלילי מוזיקה נעימים ומרגיעים עלו מבין העצים, מגיעים ממקורות שלא נראו לעינם. שביל הקיף את העמק, מתחיל במדף האבן ויורד מטה. הוא נעלה מאחורי העצים, אבל ורבנה ידעה שהוא מגיע עד לתחתית העמק.

     כמו תמיד כשעמדה במקום הזה, גם הפעם הכול נראה כאילו נוצר באופן טבעי. אם לא הייתה יודעת שיצרו אותו האלפים לצרכיהם האישיים הייתה מאמינה שיצרו אותו כוחות הטבע.

     אקסל החל לרדת בשביל וורבנה מיהרה ללכת בעקבותיו. האלף הזקן לא אמר דבר, אבל היא ראתה אותו מציץ מעבר לכתפו כל כמה זמן כדי לבדוק שהיא עדיין בסדר. היא לא דיברה בעצמה, מחכה את השני. היא חיכתה שהוא יגיד לה מה לעשות כמו תמיד.

     אורכו של השביל היה כמה קילומטרים כיוון שהקיף שוב ושוב את העמק הרחב. נדרשה להם כמעט שעה להגיע אל סופו.

     בסוף השביל היה שער שנוצר מענפים ושורשים של שישה עצים - שלושה מכל צד. השער היה גבוה ורחב, ועשרות כדורי אור קטנים היו פזורים עליו, מעניקים לו יופי בלתי טבעי. עוד תוצר מהקסמים של האלפים. מעבר לשער, ידעה ורבנה, נמצאה העיר אַרֵנְדִיל - הגדולה שבערי האלפים והאהובה עליה באופן אישי.

     קבוצה של אלפים עמדה בשער והמתינה לשניים בדממה דרוכה. כולם היו חמושים.

     לורין היה ביניהם, ועיניו ננעצו בשנאה בעיניה של ורבנה.

פרק שני

בֵּייל הרים את עיניו אל השמיים, מסוכך בידו על עיניו. הם היו חיוורים, ריקים מעננים, והשמש סנוורה אותו. להקת ציפורים גדולה עלתה מבין צמרות יער אַוֵונְדוֹ וגרמה לו לתחושה של אי נוחות. עבר רגע עד שהבין מה מוזר - להקת הציפורים הייתה גדולה בהרבה מלהקות רגילות, והן לא השמיעו שום רעש פרט לקול משק כנפיהן שהגיע על אליו כיוון שהיו כה רבות. הוא צמצם את עיניו וניסה לבחון את הלהקה. היו בה סוגים שונים של ציפורים, כל-כך הרבה מינים שהוא לא הצליח לספור. נראה היה כאילו כל ציפורי היער נטשו אותו בבת אחת.

     בייל נאנח ונענע בראשו. קודם מזג האוויר לא תואם כלל את העונה - אמצע החורף - ועכשיו נראה שכל הציפורים גיבשו החלטה משותפת לעזוב את היער. ואלה לא היו הדברים הלא שגרתיים היחידים שפקדו את המחוז. בשבועות האחרונים חלה עלייה משמעותית בכמות הדגים שנתפסו בנחלים הסְמַדְגַ'ה והרַייק, ולמרות שאיש לא מצא סיבה להתלונן על עלייה בכמות המזון ושגשוג מצבם הכלכלי של הדייגים, נשמעו לחישות על כך שמשהו גדול מתרחש.

     מספר ימים קודם לכן הגיע שומר יערות מן היער אל הכפר כדי לקנות אספקה. הוא דיווח על קולות שעולים מבין העצים - קולות מתכת וצעקות עמומות. הוא גם ציין ששלושה משומרי היער נעלמו בלי להשאיר סימן.

     היחיד שמצא סיבה לדאגה מבין כל תושבי הכפר - וגם תושבי הכפר השכן, כפי שגילה יום קודם לכן - היה בייל. כשהעלה את חששו מפני אסון ממשמש ובא בפני תושבי הכפר הם לעגו לו ואמרו לו להפסיק להקשיב לסיפורי האגדות שסבו נהג לספר לו בכל הזדמנות שיכול. הוא היה מוכרח להודות בפני עצמו שדאגתו באמת הייתה מגוחכת נוכח העובדה שלא הייתה ביכולתו שום דרך לקשר בין הדברים.

     ובאמת, מזג האוויר, גם אם לא התאים לעונה כלל, היה נוח וטוב בהרבה מהחורף הקשה שהיה אמור להיות במקומו; העלייה בכמות הדגים לא פגעה באיש, אלא עזרה לדייגים להעלות את הכנסתם ולתושבי הכפרים בסביבה לקנות אותם במחיר זול יותר; שומר יערות היה תפקיד מסוכן מעצם יסודו, ולא פעם קרה שאבד שומר יער בלי להשאיר עקבות. שלושה בבת אחת אמנם היה מקרה חריג, אבל לא מספיק בשביל לעורר בהלה; ובאשר לקולות - ובכן, לא צריך להסתמך על כל מה ששומר יערות אומר. תפקידם אכן חשוב והם ממלאים תפקיד מרכזי בהגנת האנשים, אבל פעמים רבות מדי נשמעו סיפורים על נושאי תפקיד זה שהשתגעו והחלו להזות בהלך תפקידם.

     סבו של בייל, מוֹרְן הקשיש, היה שומר יערות בזמנו. הטוב שבהם, כך אומרים. אנשים העריכו אותו ואת עבודתו, וסמכו עליו שיגן עליהם. אף אחד לא יכול היה לומר לבייל מתי הוא החל לאבד את שפיותו, אבל העובדה הייתה שבשלב כלשהו הוא החל לספר מעשיות שברור היה כי אמת לא הייתה בהן, גם אם הושקע בהן דמיון רב ומפותח. הוא המשיך בתפקידו כשומר יערות, אבל איש לא לקח אותו ברצינות לאחר מכן.

     בייל זכר איך אהב לשמוע את סיפוריו כשישב על הרצפה ליד האש או על רגליו הזקנות אך החזקות. כשהיה קטן לא הבין שהזקן בודה הכול מליבו, אולי הוזה. רק כשגדל הבין שדבר ממה ששמע לא התקיים במציאות.

     ובכול זאת, אהב את הסיפורים. היו שם סיפורים על מלחמות ועל זני בעלי חיים שמעולם לא שמע עליהם, על יערות שעל ידם מחוויר גודלו של יער אוונדו, על מקווי מים כה גדולים על שלא יכולת להבחין בקצם הנגדי ושלא יכולת להקיף אותם גם אם השקעת שנה שלמה. ולמרות כל אלה, למרות מה שאמרו בני הכפר ולמרות שידע ששום דבר רע עוד לא קרה, הוא ידע שמשהו עומד להתרחש ולשנות את מה שהכיר עד כה. הוא הרהר בכך בזמן שצפה בציפורים נעלמות באופק, מעל ההר בעל הפסגה המשוננת שידע כי היה ממוקם במרכז היער, ואחר כך חזר לעיסוקיו.

~8~

באותו ערב, בייל מצא את עצמו יושב במסבאה ההומה של הכפר בשולחן מבודד בפינה עם כוס שיכר חצי מלאה מונחת לפניו. הוא העביר את ידו על כוס הזכוכית, מתווה באצבעותיו סימנים ללא דפוס מסוים.

     אנשים סביבו צחקו ושתו לשוכרה, טפחו על כתפיים אחרי יום עבודה ארוך נוסף וסיפרו בדיחות שכבר סיפרו עשרות פעמים קודם לכן.

     הוא התכוון לסיים את הערב מוקדם, לכן ברגע שסיים את הכוס ששתה והחליף מספר דברים עם באי המסבאה מעבר לשולחנות דחף את כסאו לאחור וקם ממקומו. הוא עשה את דרכו ליציאה באיטיות, נפרד מתושבי הכפר בברכת לילה טוב, ויצא אל האוויר הפתוח. המסבאה של קְלַיין הייתה ממוקמת בחלקו התחתון של הכפר, ממש על יד נחל הסמדג'ה, והייתה מרוחקת כמה עשרות מטרים משאר בנייני הכפר: מיקום לא ממש נפוץ למקום המרכזי של כפר כלשהו, אבל הוכיח את עצמו כיעיל כשאיש לא נאלץ להתלונן על רעש בלילות.