אני שונאת להרגיש שאני פוגעת באנשים.טוב נו,לא בכולם,אבל יש אנשים שפשוט כואב לי לפגוע בהם.
וזה מעצבן.
כי זה לא אמור להיות ככה.
יש לי ידיד.
עכשיו,זה לא שאנחנו קרובים בטירוף ומספרים הכל אחד לשני,
אבל יש בינינו סוג של קרבה מוזרה שכזו.
הלוואי והייתי יכולה להסביר אתזה, אבל אני לא.
הבעיה היא, שהוא תמיד רצה משהו מעבר,
תמיד רצה עוד, ואני אף פעם לא יודעת מה אני רוצה.
בהתחלה זה היה סבבה.
קצת טיזינג פה, חיבוק שם,וגם לא תמיד זה היה כל כך נראה לעין.
אבל שנה שעברה הייתה תקופה שהיינו ממש קרובים.
תמיד הרגשתי טוב איתו. הוא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי,והיה שם כשהייתי צריכה אותו,
אבל אני לא הייתי מסוגלת לקבל אתזה.לראות אותו ככה, שם בשבילי ועושה את כל זה,בשבילי.
והגיע הרגע שבגלל שראיתי שאני כל כך פוגעת בו אמרתי לעצמי וואלה,תנסי. רע לא יכול לצאת מזה.
ניסיתי.באמת שניסיתי.אבל לא הייתי מסוגלת.אני ראיתי את האכפתיות בעיניים שלו, ולא הייתי מסוגלת לתת מעצמי.
כי לא הרגשתי שזה נכון לי.
מאז בקושי דיברנו.
והרגשתי רע. כי ידעתי שאני ממשיכה לפגוע בו.
אנחנו עכשיו שוב בקשר.
ואני מרגישה את הרוטציה הזאת over and over again.
אני אשכרה חוזרת על אותן הטעויות ואותן הפעולות והמעשים שעשיתי שנה שעברה,וזה מפחיד ומצחיק בו זמנית.
אני רוצה לעצור את הגלגל.
אני רק לא יודעת איך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
