15.02.06
לקחו את אימא היום בבוקר.
זה היה בדיוק בשבע וחצי, בדיוק השעה שבה אני לוקחת את התאומים לגן. הם כבר היו מוכנים לצאת, לבושים בבגדי יום שישי הלבנים שלהם ותיקי האוכל הקטנים שלהם בידיהם, כשנשמעה הדפיקה על הדלת וארבעה אנשים נכנסו הביתה.
הכרתי רק אחת מהם, את האישה שהייתה מגיעה אלינו פעם בשבוע ושואלת את אימא כל מיני שאלות על מה היא נותנת לנו לאכול, ועל ביטוח לאומי, ועל איך מתקדם חיפוש העבודה שלה. אימא אמרה לה המון פעמים שכבר יש לה עבודה ושהיא לא צריכה לחפש אחת, והיא תמיד הייתה מהנהנת ורושמת דברים בפנקס שלה. חשבתי שהאישה הזו לא מאמינה לאימא עוד לפני שבאו לקחת אותה. עכשיו אני בטוחה שהיא לא האמינה לה.
האישה – העובדת הסוציאלית – ועוד איש אחד ניגשו לאימא ואמרו לה שבית המשפט פסק שהיא לא כשירה לגדל את הילדים, ושהגיע הזמן שהיא תפסיק להתחמק מביצוע ההחלטה. לגבר היה דף מודפס והוא הקריא מתוכו כל מיני סעיפים שלא בדיוק הבנתי על הזנחה ועל הזיות ועל "תנאים סוציאליים בלתי מתאימים". התאומים התחילו לבכות, ולפני שהספקתי להרגיע אותם אישה אחרת לקחה אותם הצדה והתחילה לדבר איתם בשקט. האישה הרביעית שהגיעה עם כולם, שנראתה צעירה בכמה שנים מכל השאר, עמדה באחת הפינות של הבית ולא אמרה כלום.
אימא סובבה את הראש שלה לכל הצדדים, ובסופו של דבר העיניים שלה נחו, נוצצות וגדולות, על הגבר והאישה שעמדו מולה. ידעתי שהיא רואה צללים. רציתי לרוץ אליה ולעזור לה להילחם בהם, אבל לא יכולתי לראות אותם.
העובדת הסוציאלית והגבר שאיתה המשיכו לדבר עם אימא, שלא הפסיקה להסתכל על הצללים שהיא ראתה בהם. היא הנהנה באיטיות אחרי כמה דקות, והשניים התרחקו ממנה והלכו לעמוד ליד הדלת. האישה שהייתה עם התאומים לקחה אותם החוצה, אחד בכל יד, והם נופפו לעברי כשיצאו. לשניהם היה חיוך גדול מרוח על הפנים. הם כבר לא בכו.
אימא ניגשה אליי. העיניים שלה כבר לא היו נוצצות וממוקדות כמו שהיו תמיד כשראתה צללים. הן התרוצצו לכל עבר, מבוהלות.
"הם הסכימו לתת לי עוד כמה דקות איתך," היא לחשה. "הם הולכים לקחת אותי, רקפת. הם הולכים לקחת אותי למקום רע. הם לא מאמינים שאני לוחמת בצללים..." היא עצרה לרגע, חיטטה בתוך הסינר של שמלתה והוציאה משהו מתוכו.
"קחי," אמרה ושמה את הדבר בתוך ידי, סוגרת את אצבעותיי עליו. "זו אבן ירח. אבן של אור. קיבלתי אותה מאימא שלי, מסבתא פנינה. בקרוב גם את תתחילי לראות צללים. הבת הבכורה במשפחה..." היא נאנחה והמשיכה. "את תהיי בת שלוש עשרה לפנות בוקר. זה היה הגיל שבו אני קיבלתי את הכישרון. אבן הירח תגן עלייך מהצללים, עד שתלמדי להילחם בהם."
העובדת הסוציאלית ליד הדלת קראה לאימא להזדרז.
אימא התכופפה והביטה לתוך עיניי, עיניה נוצצות מדמעות. "אני אחזור. אני אחזור ללמד אותך. אל תתני לצללים לנצח."
"אני לא אתן," אמרתי. אימא חיבקה אותי ויצאה החוצה, אל השניים שחיכו לקחת אותה.
פתחתי את אגרופי. אבן שקופה נחה שם, מתנדנדת על קצה של חוט אפור. ענדתי אותה על צווארי.
האישה הצעירה שעמדה בפינה ולא דיברה ניגשה אליי פתאום. היא הייתה היחידה שנשארה בבית חוץ ממני. היה מאוד שקט. יכולתי לשמוע כל תקתוק של שעון הקיר הישן.
הבחורה הציגה את עצמה בתור גליה, המדריכה של שכבת ז' בכפר הנוער "בית גפן" ליד ירושלים. היא אמרה שאני הולכת לגור בכפר מעכשיו, שזה מקום מאוד נחמד ושאני בטוח אוהב אותו. היא אמרה גם שלקחו את אימא לבית חולים שבו היא תוכל להבריא, שאני אוכל לבקר אותה כשהמצב ישתפר קצת, ושהאחים שלי יהיו מעכשיו אצל משפחה שתטפל בהם ותדאג להם. רציתי להגיד לה שאני יכולה לטפל בתאומים, שהם לא צריכים ללכת לשום משפחה, ושאימא לא חולה ולמה הם החליטו שהיא חולה, אבל לא אמרתי כלום ופשוט הלכתי לדחוס כמה זוגות של בגדים לתוך התיק שלי. זכרתי לנעול את הדלת ולסגור את החלונות לפני שהיא הובילה אותי החוצה. אימא תמיד אמרה שחייבים לסגור את החלונות כשעוזבים את הבית, כדי שהצללים לא יוכלו להיכנס ולטמא אותו.
לא דיברתי כשנכנסנו למכונית של גליה והתחלנו לנסוע לכיוון ירושלים, גם לא כשגליה סיפרה לי על עצמה וביקשה שאני אספר לה על עצמי. לא דיברתי כשהגענו לכפר הנוער "בית גפן" והציגו אותי לפני ערן, המדריך השני של הקבוצה, דורון מנהל הפנימייה ושרית מנהלת בית הספר. לא דיברתי כשגליה וערן לקחו אותי לבניין של הקבוצה שלי, קבוצת "קשת", והציגו לפניי את השותפות החדשות שלי לחדר: טניה, רעות ונטלי. שתקתי בשיחת הקבוצה שבה הציגו אותי לכל הקבוצה, שלושים ושניים תלמידי פנימייה משכבת ז', וביקשו שאספר קצת מי אני ומה אני אוהבת. שתקתי כשהשותפה שלי, טניה, התעקשה לקחת אותי לסיבוב ולהראות לי את חדר האוכל, את בית הספר ואת המשק החי. שתקתי בחדר האוכל בארוחת הצהריים, שכללה פירה מאבקה ונקניקיות עם בצל מטוגן. לארוחת הערב החגיגית של יום שישי לא הלכתי בכלל. טניה ויתרה על לנסות לשכנע אותי לבוא איתה, ושמעתי בחוץ את גליה אומרת לה לעזוב אותי, שהיה לי יום קשה.
שלוש השותפות שלי חזרו לחדר קצת אחרי חצות מהדיסקו של הפנימייה, ונרדמו ממש מהר. עשיתי את עצמי ישנה כשהן נכנסו, אבל לא ישנתי. לא הצלחתי להירדם. אני עדיין לא מצליחה להירדם.
עכשיו שלוש לפנות בוקר. אני בת שלוש עשרה כבר שעתיים ועוד לא ראיתי את הצללים. הלוואי והייתי יכולה לדעת בודאות מתי הם יופיעו. אם הייתי יודעת, אולי הייתי מצליחה לישון.
***
11.3.06
אני כאן כבר כמעט חודש ועוד לא ראיתי צללים. בימים הראשונים הייתי מחפשת אותם כל הזמן, מצפה להרגשה המקפיאה שאימא אמרה שמקבלים ברגע שהם מופיעים, אבל בזמן האחרון קצת שכחתי לחפש. טניה לקחה אותי לאורווה של הכפר ביום השני שלי כאן, ומאז אני רוכבת לפחות פעם בשבוע. עינב, התלמידה מי"ב שאחראית על האורווה, אומרת שאני רוכבת יותר טוב מהמון אנשים שרוכבים כבר שנים, ושזה מדהים איך סופה לא נותנת לאף אחד חוץ ממני לגעת בה. אני חושבת שזה קורה כי אני היחידה שיודעת לטפל בה כמו שצריך – אחרי כל רכיבה אני מאכילה אותה ומסרקת לה את הרעמה. טניה באה איתי לאורווה לפעמים, אבל סופה לא נותנת לה ללטף אותה.
טניה נחמדה. אני לא מאמינה שבהתחלה חשבתי שהיא נודניקית. רעות ונטלי, שבימים הראשונים היו מסתכלות עליי ומתלחשות בכל פעם שעברתי לידן, הפסיקו לעשות את זה ברגע שטניה דיברה איתן, ועכשיו הן מתייחסות אליי די בסדר. בזכותה גם רוב הקבוצה התחילה לדבר איתי, ובחרו בי להיות הנציגה של הקבוצה לעיתון הפנימייה אחרי שהיא הקריאה משהו שכתבתי באחת מקבלות השבת. היא גם הזמינה אותי לבוא באחת השבתות החופשיות לבית שלה בנצרת עילית, ונראה לי שאני אעשה את זה בקרוב.
יש לנו שבת חופשית השבוע, ואני נוסעת לבקר את התאומים אצל המשפחה האומנת שלהם בחיפה. הייתי שם כבר פעם אחת. התאומים נראו מאוד שמחים ושניהם לבשו בגדים חדשים. הם קראו להורים המאמצים שלהם "אבא" ו"אימא". בהתחלה כעסתי על זה. עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני כועסת.
לא ביקרתי את אימא אף פעם מאז שהגעתי לכאן. גליה וערן התייעצו עם אסנת, העובדת הסוציאלית של הפנימייה, והיא אמרה שלדעתה זה ייצור מצב עדין מדי, שביקור עדיין לא מומלץ בשלב הזה של ההחלמה. אני כבר כמעט ולא חושבת עליה, שוכבת שם בבית החולים בלי שום אפשרות לצאת ולא מצליחה להילחם בצללים. רק בלילות אני חולמת עליה לפעמים. אולי בבית החולים ייתנו לה משהו שיעזור לה להילחם בצללים. אולי הצללים בכלל לא קיימים.
***
28.3.06
זה קרה. זה קרה ואני לא יודעת מה לעשות. אני שוכבת במיטה שלי ומזיעה. טניה מנסה כל הזמן להתקרב אליי ולדבר איתי, אבל אני לא רוצה לדבר עם טניה. לא אחרי מה שראיתי אצלה היום.
היינו בדרך לאורווה כשזה קרה. עופר, בחור מקבוצת "שחק" של כיתות ט' שהרבה פעמים ראיתי אותו מסתובב ליד טניה, ניגש אלינו.
"היי, טניה," הוא אמר. "היי, רקפת."
"שלום," אמרתי. טניה הסבה את הראש ולא אמרה כלום.
עופר התעלם ממני וניגש ישר אליה. "רוצה להיפגש היום בלילה, מאחורי המועדון שלנו?"
טניה נענעה בראשה לשלילה. וזה היה הרגע בו ראיתי את זה.
משהו שחור היה לצדו של עופר, שחור וגדול שהתפשט עד שקיבל את צורתו שלו. הצל נראה בדיוק כמוהו, רק כהה יותר וחסר פנים. היה נראה שהוא יצא ממש מתוכו. קור החל להתפשט בכפות רגליי ובכל גופי למרות השמש האביבית.
הצללים.
ככה הם נראים.
הם קיימים באמת.
"את יודעת מה יקרה אם תגידי לא," אמר עופר, והיה נראה שהצל שלצדו צוחק. "את יודעת מה אני יכול לספר עלייך."
רעדתי ומיששתי את צווארי. רציתי את אבן הירח שאימא נתנה לי, להגנה. היא לא הייתה שם. אני הפסקתי לענוד אותה. תחבתי אותה לתוך מגירה בחדר אחרי השבועיים הראשונים שבהם לא ראיתי צללים.
עופר תפס בזרועה של טניה והחל לגרור אותה אחריו. "מי צריך לחכות ללילה, בעצם? תמיד עדיף לנצל את הרגע..."
ידעתי שזה הצל. הצל הוא מה שגרם לו לעשות את זה. אימא תמיד אמרה שהצללים מנצלים רגעי חולשה, תופסים אותנו ברגעים בהם אנחנו הכי פגיעים. הייתי אמורה לעצור את זה. קיבלתי את הכישרון שלי. אני הלוחמת בצללים, הבת הבכורה במשפחה של לוחמות צללים. אבל לא ידעתי איך להילחם.
גל קור נוסף הכה בי. הסתכלתי על עופר וטניה. עוד צל שחור כיסה את השמים. צל שהיה בגודל ובצורה של טניה. הוא פער את פיו ושאג. משהו נצץ בין שני הצללים.
עופר החזיק את זרועו השמאלית וזעק בכאב. הצל שלו התפוגג מעט. הצל של טניה הלך וגדל. דם נטף מהזרוע.
"אם תציק לי עוד פעם אחת, זה יהיה במקום יותר כואב מהיד," אמרה טניה. הקול לא היה דומה לקולה. זה היה קול אחר, עמוק יותר, מאיים יותר. קול מהצללים. "עוף מפה."
עופר הסתובב ורץ לכיוון הבניין שלו, מחזיק את זרועו הכואבת.
"מה? מה את מסתכלת?!" טניה פנתה אליי. היא עדיין החזיקה את הסכין בידה הימנית, והיא נופפה בו כשהתקרבה אליי. "אל תגלי לאף אחד, שומעת?!"
"אני לא אגלה. אבל, טניה, מה הסיפור של הסכין? ומה עופר אמר שהוא יספר אם לא תלכי איתו?"
"שאני גנבת." טניה ניגבה את הסכין והחזירה אותו עמוק לתוך תא פנימי של תיקה. הצל סביבה לא נעלם. "עופר ואני למדנו יחד ביסודי. תמיד הייתי גנבת. אף אחד לא ידע חוץ ממנו. כשהייתי בכיתה ג' והוא בכיתה ה', הוא ראה אותי גונבת ממתקים מהסופר ואיים שילשין להורים שלי. כשהיינו ביסודי הוא רק רצה שאני אתן לו כסף, חצי מהממתקים שגנבתי... וכשהוא גילה בתחילת השנה שגם אני לומדת פה, והוא ידע שאני גונבת גם פה, הוא כבר רצה משהו אחר..." היא נאנחה וקפצה את אגרופיה. הצל שלה גדל. "אמרתי לעצמי שאני לא הולכת להיות הסמרטוט שלו יותר. אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות כשיש לך סכין." היא מיששה את התיק שלה, והצל שלה כיסה אותה כמעט לחלוטין. "אם הוא יתקרב אליי שוב... הוא כבר יראה."
רעדתי. הקור שהטיל הצל היה כמעט בלתי נסבל. טניה נעצה בי מבט ארוך.
"מה את רועדת ככה? ממש חם בחוץ."
"אלה הצללים, " מלמלתי.
"הצללים?" טניה קמה על מקומה ותלתה את התיק שלה על כתפה הימנית. "את ממש מוזרה, רקפת. אולי מחלת הנפש של אימא שלך עוברת בירושה." היא הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון הבניין. הצל שלה עדיין היה סביבה... והוא הסתכל ישר עליי.
לא היו לו עיניים כפי שלא היו לו פנים, אבל ידעתי שהוא רואה אותי. ידעתי שהוא מזהה אותי. אימא אמרה שהם תמיד מזהים אותנו, את אלו שתפקידן להילחם בהם. שהם מזהים אותנו, ומייד אחרי זה עושים הכל כדי להתיש אותנו. הוא הביט בי ולא נעלם עד שממש לא יכולתי לראות יותר את טניה, והוא צחק עליי בקול רם ולועג.
לא הסכמתי לצאת מהחדר, מהמיטה, כל המשך היום. אני לא יכולה להפסיק לשמוע את צחוקו של הצל. אני לא רוצה לדבר עם טניה. אני צוללת מתחת לשמיכה בכל פעם שהיא מתקרבת אליי. אני חושבת שהיא רוצה להתנצל על מה שהיא אמרה על אימא. אף אחד חוץ ממנה ומהמדריכים לא יודע שאימא מאושפזת.
אני לא יודעת מה לעשות, אבל אני כבר יודעת שהצללים אמיתיים. ואני יודעת שאני לא אצליח להירדם הלילה.
***
16.04.06
הם נמצאים בכל מקום. אני רואה אותם בכל מקום. הם מסתובבים סביבי, לועגים לי, מופיעים בכל המקומות שאני אוהבת, יודעים שאני לא יודעת איך לעצור אותם, שעדיין לא למדתי להילחם.
כל בוקר אני יוצאת לבית הספר והולכת ישר לחדר אחר כך. הפסקתי לצאת לרכב. אני אפילו לא טורחת להגיע לחדר האוכל. אני יודעת שהם נמצאים בכל פינה. הם מגיעים גם לחדר שלי, אבל שם אני עדיין מרגישה יותר בטוחה.
אני לא יכולה להירדם בחושך. הם מחכים שאני אירדם, מחכים למלא את החלומות שלי בסיוטים על ניצחונם ועל חוסר האונים שלי כשהם ינצחו. אני מבקשת תמיד שידליקו אור לפני שהולכים לישון. אולי אור ירתיע את הצללים. רעות ונטלי שוב מתלחשות כשאני עוברת לידן. טניה לא מנסה לעצור אותן. טניה לא מבינה מה עובר עליי. אני לא מוכנה לדבר איתה. לא כשאני יודעת שיש לה צל כל כך גדול, צל שיכול לקחת אותה בכל רגע.
חזרתי לענוד את אבן הירח, אבל היא לא עוזרת לי להתגונן. יש יותר מדי מהם, בכל מקום.
אני רוצה את אימא. אימא הייתה יודעת מה לעשות. אימא הייתה מלמדת אותי להיות לוחמת בצללים. אבל אימא לא פה, ואני לא יודעת אם אראה אותה אי פעם.
***
02.05.06
גליה וערן הוציאו אותי מהכיתה היום בבוקר ואמרו לי שאימא התאבדה.
הם אמרו שאף אחד לא יודע למה זה קרה לה, שהתייחסו אליה יפה בבית החולים ושהמצב שלה דווקא התחיל להשתפר, ושעוד כמה שבועות היו כבר נותנים לי לבוא לבקר אותה. הם אמרו שאחת האחיות נכנסה לחדר שלה לקרוא לה לארוחת הבוקר, ומצאה אותה מוטלת על הרצפה, זרועותיה מכוסות בשריטות ארוכות ושבילים של דם ניגרים מהן. היא לא זזה. לא היה שום דבר שאפשר היה לעשות.
הסתכלתי על הרצפה ולא אמרתי כלום. ידעתי בדיוק למה זה קרה. הצללים. הצללים השתלטו על אימא. הם גרמו לה לעשות את זה.
אימא נתנה לצללים לנצח.
"את לא חייבת ללכת ללמוד היום," אמרה גליה וניסתה ללטף לי את הראש. "אנחנו נבין אם תרצי להישאר בחדר שלך."
"אני רוצה ללמוד," אמרתי.
"את בטוחה?" שאל ערן. "אף מורה לא יפגע לך בציון. אנחנו נדבר איתם."
"אני בטוחה", אמרתי. המשכתי להסתכל על הרצפה ולא עליהם, אבל ידעתי שהם מחליפים ביניהם מבטים מודאגים.
אחרי כמה זמן הם אמרו כל מיני דברים על איך שייתנו לי אפטר לנסוע להלוויה, לא לדאוג, ועל איך מן הסתם אף אחד לא ידרוש ממני להגיע ללימודים בימי השבעה, ושאוכל לבלות את כל הימים האלו עם האחים שלי. שתקתי ובהיתי ברצפה, ובסוף הם אמרו שאם אני רוצה ללמוד כדאי שאני אכנס לכיתה ולא אפסיד את כל השיעור. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום שלי, ושמעתי אותם לוחשים למורה לספרות משהו על אימא ועל "התקף פסיכוטי." נעצתי את המבט שלי בלוח וקיללתי אותם בשקט. זה לא היה שום "התקף פסיכוטי". אלה היו הצללים, ואימא כל הזמן ניסתה להגיד את זה למטומטמים האלה בבית החולים, אבל הם היו מטומטמים מדי להקשיב לה.
אני בחדר שלי עכשיו. הלכתי אליו אחרי ההפסקה. ידעתי שאף אחד לא יגיד לי כלום, כי אני מסכנה ואימא שלי התאבדה ובטוח לא בראש שלי ללמוד יותר היום. נכנסתי פנימה ופתחתי את כל האורות. בפעם הראשונה מאז גיליתי את הכישרון שלי, אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות.
אני מוציאה מהכיס את הסכין הקטן שגנבתי מהתיק של טניה. זה היה ממש קל, והיא אפילו לא שמה לב שעשיתי את זה. הוא נוצץ באור כסוף, אור אמיתי. אימא מתה בגלל הצללים. היא נתנה לצללים להשתלט עליה ולדחוף אותה אל עמוד התלייה שלה. אני שומעת אותם בחדר, צוחקים, וצוחקת בקול רם עוד יותר. אני החלטתי בעצמי. הם לא יוכלו להזיק לי יותר. אני אמות באור כסוף, ולא בצל שחור.
אני לא אתן לצללים לנצח.
הסיפור רוצה להשתתף בתחרות סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
